מלבי"ם על שיר השירים · פרק 5 · פסוק 3

משל:
משיבה הרעיה שכבר פשטה את הכתונת ורחצה את רגליה וא"א לה לקום להתלבש וללכת יחף:

מליצה:
פשטתי. משיבה נפש שלמה שכבר פשטה את כתנתה, ר"ל כי הנפש הזוכה לנבואה עת תתפשט מן הגשם תתלבש כתנות אור. שהיא לבוש דק שנעשה לה מתורה ומע"ט שעסקה בהם. ע"י השכלותיה ומעשיה בדברים שיש להם קשר עם דברים חומריים, ומצד הלבוש הזה לא תשאר ערומה לגמרי, ר"ל בעצמותה הרוחני, שא"א שתעמוד בעולם הזה החומרי בלא לבוש, (והוא הכתנות אור שלבש בו אדם קודם החטא, וגם מלאכי מעלה עת ירדו במלאכותיהם לעה"ז יתגלמו להתלבש בלבוש דק כנודע בדברי החכמים) והנה עתה בעונותיה כבר פשטה את הכתנות אור, (שנתערבה עם כתנות עור ובשר) וא"א עוד שתלבשנו בעת תתפשט מגויתה כי כבר הוסר ממנה. רחצתי את רגלי, הגוף אל הנפש הוא בדוגמת הנעל שעליו תעמוד ותתיצב, ובעת הנבואה תסיר הנעל, ר"ל תפשוט את המקום, כדרך השכליים המפשטים מגופות, כמ"ש של נעלך מעל רגלך, שהוא על הפשטת החומר, (וכידוע מ"ש האלהיים בסוד חלוץ הנעל), אבל עתה כבר רחצתי את רגלי, כדרך הענוג הבלתי הולך יחף, כי רחצתים בל אלך בלא נעל, ואיככה אטנפם, (תפס לשון זה כפי המשל) ר"ל שכבר א"א לי לעזוב את הגוף שהוא נעל רגלי, רגע: