משל: דודי. בעודם מדברים זאת [והם היו בגן המלך] ירד הדוד מהררי בתר ובא לגנו, אבל אין עקר ביאתו אל הגן רק לערוגת הבושם, ר"ל אל רעייתו שהיא הבושם שלו, והיא הערוגה הנותנת לפניו ריח בגן הזה. כי בא לרעות בגנים שם ירעה צאנו, והוא לא ילקט לעצמו רק שושני הערוגה, רק אהבת כלתו וצבי חמדתו:
מליצה: דודי. בתוך כך הרגישה נפש שלמה כי הדוד העליון יורד ממעון קדשו לאספה אליו, והיא אומרת, הנה עתה דודי ירד לגנו, ולא לכל הגן, שהוא כל כחות הגויה ומספר נפשותיה, רק לערוגת הבשם, שהיא הנפש האלהית הרוחנית, שהיא הערוגה שזורעים בתוכה חמשה זרעונים כמ"ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב"ה וכנגד נשמה והוא הבושם העליון העולה לריח ניחוח. לרעות בגנים, ר"ל את הגנים שהם נטעי הגוף וצמחיו ירעה, פי' שע"י המות יזדככו מעט מעט לשוב אל היסודות ומשם אל גלגולים אחרים, עד יבנה מהם בית חדש, אבל את השושנים שהם הנפשות הקדושות ילקט לעצמו וישימם באוצרותיו. ומה יפה דרשו חז"ל פסוק זה על מיתת הצדיקים: