חזקוני · שמות · פרק 19 · פסוק 13

לא תגע בו יד שלא יעלה איש להורידו מן ההר שהרי עולה שני מוזהר כעולה ראשון, אלא שליח ב״‎ד יעמוד ברגל ההר והעולה סקול יסקל באבנים אם הוא קרוב, או ירה יירה אם הוא רחוק. וא״‎ת למה עלייתו בהר חמורה מסקילתו הרי סקילתו מטמאה את מקומו, כלומר אם הקפיד הכתוב על בעלי חיים שלא יעלו בהר דין הוא שיקפיד יותר שלא ימיתו איש בהר לטמא את ההר. תשובה לדבר כיוצא בדבר זה מצינו בקדושה חמורה הוא אהל מועד שלא נכנס בו זר וכשהקריבו בו נדב ואביהוא קטורת זרה יצאה אש ותאכל אותם וימותו לפני ה׳‎ אע״‎פ שטמאו את מקומם. וגם בבית עולמים כשנכנס עוזיה בבית קדש הקדשים להקטיר קטרת הצרעת זרחה לו במצחו אע״‎פ שהיה עומד במקום קדושה חמורה. ד״‎א כי סקול יסקל באבנים או בברד או ירה יירה בחצי אש.. ולפרש״‎י היה לו לומר כי ירה יירה או סקול יסקל בלי דחיה. דדחיה קודמת לסקילה כדתנן התם אחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו נוטל האבן ונותנה על לבו וכו'. אלא או דהכא פי׳‎ אשר, כמו והגישו אל הדלת או אל המזוזה דמתרגם בירושלמי ויקרביניה לות דשא דלות מזוזתא. וכן הפי׳‎ כי סקול יסקל אשר ירה יירה בתחלה.

אם בהמה אם איש לא הזכיר עוף כי לא יוכלו לו כי מיד יעוף למעלה.

במשך היבל האמת שהוא קרן איל אבל אינו שופר של מתן תורה, וזה במשך היובל היה לאחר שהוקם המשכן ואז תקע משה בשופר ונתן רשות לעם לעלות. רב סעדיה גאון. ד״‎א במשך היבל בפסוק השופר, כמו משך ידו את לוצצים. וסימן הוא לסלוק השכינה.