חזקוני · שמות · פרק 12 · פסוק 15

שבעת ימים מצות תאכלו פרש״‎י ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות וגו׳‎ למדנו על השביעי שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ ומנין שכל ששת ימים רשות, זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל וכו׳‎ כלומר השבעת ימים היו בכלל אכילת מצה דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו והשביעי יצא מכלל השבעה מהאי קרא דששת ימים תאכל מצות ללמד עליו שהוא רשות שאינו חובה, ולא ללמד על עצמו לבדו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דהיינו השבעה ימים מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת, ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מכלל האחרים אף ו׳‎ ימים רשות רצה לאכול בלא לחם או להתענות הרשות בידו, יכול אפילו לילה הראשון רשות ת״‎ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. שבעת ימים מצות תאכלו כנגד רביע החדש שהוא שבעת ימים שכך שמשה המכה. שבעת ימים מצות תאכלו מצוה זו לדורות. ומוסב אחוקת עולם תחגוהו. ואי אפשר לומר במצות שהוציאו ממצרים, שאע״‎פ שנסתפקו מהם ששים ואחת סעודות לא היתה המצוה רק לילה הראשון.

אך ביום הראשון תשביתו לפי הפשט פי׳‎ דוגמא ויכל אלהים ביום השביעי שאי אפשר לומר שעשה מלאכה ביום השביעי אלא כלה כל מלאכתו ביום הששי וכשבא יום השביעי נמצאת כל מלאכתו נגמרת אף כאן נמי ביום הראשון תשביתו לפני בא יום ראשון תשביתו וכשבא יום ראשון נמצא שהוא מושבת.

כי כל אכל חמץ שלא תאמר אוכל מצה ואוכל חמץ עמה, דאם כן תבטל המצה מפני החמץ שאדם רגיל בה. כי כל אכל חמץ עונש שמענו אזהרה מנין ת״‎ל ולא יאכל חמץ.