חזקוני · שמות · פרק 21 · פסוק 17

ומקלל אביו אין לי אלא בחיים לאחר מיתה מנין ת״‎ל ומקלל מכל מקום. עונש שמענו אזהרה מנין ת״‎ל אלהים לא תקלל. ונשיא בעמך לא תאור. לא תקלל חרש. הצד השוה שבהם - בשלשתן - שהם בעמך אתה מוזהר על קללתן אף אביך ואמך שהם בעמך אתה מוזהר על קללתן. מה שהפסיק בין מכה למקלל בפסוק וגונב איש לפי שרוב המגונבים כשהם קטנים והם גדלים בארץ נכריה אינם מכירים אבותיהם ועל ידי מריבה הדבר מתגלגל להכותם ולקללם לפיכך המציע ביניהם וגונב איש ומכרו. וסמך ומקלל לוכי יריבון כדי לסמוך מריבה למריבה. וליכא למימר לכתוב רחמנא מקלל וכ״‎ש מכה דהא אין עונשין מן הדין. ועוד שאין מיתתן שוה אלא מכה בחנק ומקלל בסקילה. ומה שמצינו שמכה אביו נדון בחנק הקל ומקלל בסקילה, לפי שקללה שייכא אפילו לגבי מעלה וכבוד אב ואם הוקש לכבוד הקב״‎ה, אבל מכה לא שייך גבי הקב״‎ה. כמו ששנו רבותינו בקדושין נאמר מקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש איש כי יקלל אלהיו וגו׳‎ השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת הקב״‎ה ובהכאה ודאי אי אפשר וכן הדין מפני ששלשתן שותפים. י״‎מ כל הפרשה לא זו אף זו והכי מפרשינן לה, לא זו מכה איש ומת בלבד שיהא נהרג שהרי הרגו מזיד אלא אף אשר לא צדה שהרג בשוגג גולה, ואם ישיגנו גואל הדם חוץ לערי מקלט יכול להרגו. ולא זו אלא שהרגו ואינן עומדין אצל המזבח שחייבים מיתה אלא אף זו שהוא עם מזבחי תקחנו למות ולא זו שהוא שהרגו שהם חייבים מיתה אלא אף זו מכה אביו ואמו בלא מיתה אלא עשה בהם חבורה חייב מיתה, ולא זו מכה אביו ואמו שחייב מיתה שהרי מ״‎מ חובל בחברו הוא אלא אף זו גונב נפש בשלא חבל בו כלל חייב מיתה, ולא זו לבד גונב נפש הוא מיחייב מיתה שהרי מכל מקום שלח בו יד אלא אף זו מקלל אביו ואמו שלא שלח יד בהם כלל חייב מיתה. [אביו ואמו וי״‎ו במקום או].