חזקוני · שמות · פרק 20 · פסוק 8

זכור את יום השבת כיון שנותן טעם לזכירתו של שבת יותר משאר דברות כדכתיב כי ששת ימים וגו׳‎ לפי שכל הדברות חייב אדם לשמרם משקול הדעת לבד משבת, נופל בו דבור שאין לשון זכירה משמש להבא אלא לשעבר. ובמשנה תורה שנותן טעם לשמירת שבת למען ינוח וגו׳‎ נופל בו לשון שמירה. ד״‎א זכור את יום השבת שנתתי לך במרה לפיכך נופל בו לשון זכירה ד״‎א זכור את יום השבת בכל יום זכרהו אי זה יום הוא מהשבוע שנצטוית לקדשו וכל זה בשביל שתשמור את יום השביעי, ולשון הזכירה כולל גם השמירה שהרי כשנאמר זכור הבינו כל השומעים כי פירושו כמו שמור וכאילו נאמרו בבת אחת. כאן פירש״‎י זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכו'. וא״‎ת היכי דמי זכור ושמור למחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים. אלא י״‎ל זכור היינו מצות עשה ושמור היינו מצות לא תעשה כמו ששנו רבותינו בכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובא לומר שנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שכל שישנו בשמור ישנו בזכור.