חזקוני · ויקרא · פרק 7 · פסוק 20

וטמאתו עליו פרש״‎י ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה אלא חכמים למדוה בג״‎ש. ג׳‎ כריתות וכו׳‎ כדתניא בפרק קמא דשבועות אמר רבי אבהו שלש כריתות בשלמים למה פרש״‎י שלש כריתות באדם טמא האוכל קדשים. אחת בפרשת אמור, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה וגו׳‎ ואמרינן במסכת זבחים פ״‎ד דהאי יקרב אכילה היא והאי דנקט לשון הקרבה דמיירי בראוי ליקרב כגון שטמא זה אכל קדשים שקדשו בכלי שרת. ושתים מן הכריתות, כאן בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וגו'. וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה וגו'. אחת לכלל, ההיא דאל הקדשים שבפר׳‎ אמור לפי שכלל כל הקדשים. ואחת לפרט, אחת מן השתים אחרות שבכאן בפרשת צו ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו׳‎ כיצד בפרשת אמור כתיב והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים והלא מהאי קרא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו שלמים בקרא דפרשת צו דוהנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים להקיש שאר קדשים אליהם לומר מה שלמים שהם מיוחדים שהם קדשי מזבח וחייבים עליהם כרת משום טומאה אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהן כרת משום טומאה. וא״‎ת למה אין אלו הפסוקים נדונין בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ותשמע מיניה שלמים אין, שאר קדשים לא ואע״‎פ שהן קדשי מזבח. וי״‎ל משום שהפסוקים מרוחקים זה מזה והם כשני ענינים. וכן מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה דהיכא שהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדת דבר שהיה בכלל כו'. ואחת פי׳‎ שלישית מן הכריתות האלו שהיא יתרה נכתבה לדברים שאינן נאכלים כגון עצים של מערכה ולבונה וקטורת אם אכלן הטמא חייב כרת הכי מיתנייא והכי פרש״‎י בפרק קמא דשבועות. ולפי הפשט וטמאתו עליו בטומאה היוצאת עליו מגופו של זה הכתוב מדבר.