השאלות: (יד - טו) וכי אפשר שדניאל שהיה בבית המלך לא ידע מכל הנעשה עד שהודיע לו אריוך?, ולמה תחלה קורא אותו רב טבחיא ואח"כ קוראהו בשם שליטא די מלכא?, ומהו הלשון התיב עצמה וטעם, והלא היה רק שאלה לא עצה וטעם?:
באדין, אז דניאל השיב עצה וטעם לאריוך רב טבחים של המלך שיצא להרוג לחכמי בבל, הנה דניאל שהיה בשער המלך בודאי שמע הענין וידע מכל הנעשה ובעוד שלא רצו לנגוע בו החריש, כי למה יכניס א"ע בסכנה, אולם אחר שראה שרצו להרוג גם אותו, אם היה אומר שהוא רוצה להגיד החלום ומבקש זמן, היו שואלים לו מדוע החריש עד עתה ולא בא להגיד למלך חלומותיו בעת שנקראו כל החכמים לזה, ועתה עברה השעה שעתה לא ינתן זמן, כמ"ש להם המלך שאינו רוצה ליתן זמן מפני שיש בזה רמאות כנ"ל פסוק ח', לכן התחכם ועשה א"ע כאלו אינו יודע מאומה מכל הנעשה, ושואל מאריוך את הטעם מדוע רוצים להרוג את החכמים, וזה היה עצה עמוקה, שאחר שיודיע לו אריוך את הטעם, יאמר כי הוא יגיד הפתרון ושעד עתה לא ידע מזה דבר, וא"כ ראוי ליתן לו זמן מיוחד, כי אם רוצים להרגו צריך לשאלו תחלה אם יגיד החלום כמו ששאלו ליתר החכמים והלא הוא אומר שיוכל להגידו, וז"ש התיב עצה וטעם לאריוך ששאל טעם ההריגה וזה היה בעצה: