מלבי"ם על יהושע · פרק 2 · פסוק 5

(ראיה ג') ויהי השער לסגור. שיצאו ונעלמו בעת שרצו לסגור השער, כבורחים. (ראיה ד') שיצאו בחשך ואפלה ולא הוליכו אבוקה בידיהם, כי נסו וימלטו. (ראיה ה') ולא ידעתי אנה הלכו, כמו שהעלימו המקום שמשם באו כן העלימו המקום שאליו הלכו, וכ"ז סימנים מובהקים שהם מרגלים, לכן רדפו מהר אחריהם, כי, א] ראוי לרדוף אחריהם אחר שהם בודאי מרגלים. ב] אחר שבודאי תשיגום, וא"כ אין להתעצל מלרדוף ולהשיג: (ו) והיא. אחר שע"י חכמתה פטרה השלוחים מביתה אז מחשש פן ישובו לבקשם שנית, העלתם אל הגג ותטמנם (שהטמנה הוא ע"י כסוי), שכסתה אותם בפשתי העץ הערוכות, שהיו מסודרות שם מכבר עד שלא ירגיש איש כי איש טמון תחתיהם. ופשתי העץ פי' המפ' בעצי פשתן, כמו תולעת שני ושני תולעת. וי"ל שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. וי"מ שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ: