הכתב והקבלה · בראשית · פרק 43 · פסוק 34

וישא משאת. תיב"ע ונטל חולקין מעל פתורי', וכ"א בתנחומא הביא מנות בסעודה, לא פירש לשון מתנה לבד רק חלקי סעודה, וכן משאת המלך (שמואל ב י״א:ח׳) מתורגם סעודתא דמלכא, ומזה יאמרו (פסחים ל"ו) אין שאת אלא אכילה, ונ"ל טעם הנחת שם זה על האכילה, כי בבחינת התבטל המאכל ממציאות הויותו הונח עליו שם אכילה, לפי שבפעולת האכילה ילך גוף המאכל לכליון ולאבוד, ולשון אכילה ישמש על פעולת הדומות להשחתה, כמו ואכלה אתכם ארץ אויביכם; אבל שם שאת הונח על האכילה בבחינת תכליתו המעליתית, כי כל דבר הנאכל יתנשא מדרגה מה מפחיתות מדרגתו הראשונה, כי הצומח הנאכל מבע"ח יתנשא ממדרגתו הפחותה להיותו אבר מה"ח שהוא יותר חשוב בבריאה, וכן הבע"ח הנאכל לאדם יתעלה עי"כ ממציאותו הפחיתות להיותו חלק משמש למבחר הבריאה, ובפרט כשאין המאכל נאכל לאדם מבחינת ערבותו אל חומר הגוף, רק לתכלית היותי הגורם לעבודת יוצרו, והמאכל נאכל לפני ה' (עמ"ש בראה בושמחתם בכל משלח ידכם), לכן הונח על האכילה לשון שאת ענין התרוממות מעלה, דומה למאכל משרתי ה' הנקרא בשם תרומה. ויתכן שאין המכוון בזה על חלקי סעודה מדברים הנאכלים כדי להשביע, כלחם בשר ודגים, דא"כ למה יתן לבנימין חמשה חלקים יותר מאחיו, וכי יאכל כנגד חמשה אנשים, אבל המכוון על חלקי סעודה ממיני מתיקה ותרגימי, שאינם נאכלים רק לתענוג, ולתפנוקי בעלמא: