הכתב והקבלה · דברים · פרק 19 · פסוק 11

וארב לו. קרא יתרה הוא, נכתוב כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו, אבל וארב לו, עד שיתכוין לו, לאפוקי כסבור ראובן הוא ונמצא שמעון לא זהו פלוני שנתכוין לו, זהו לר"ש, ורבנן פליגי עלי' דר"ש וסברי נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ודרשי וארב לו, פרט לזורק אבן לגו חבורה של בני אדם כגון תשעה ישראל וחד מצרי דפטור משום דהוי לי' מצרי קבוע ביניהם, וילפי' מהאי קרא בכל דוכתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי (סנהדרין ע"ט וכתובות ט"ו), ומזה אמרי ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ולקח מאחת מהן וא"י מאיזו לקח ספקו אסור, דכל קבוע כמחצה על מחצה, (וכן לקולא ט' חניות נבלה וכו' לא הוי כ"א ספק ולא אזלינן בתר רובא) ובנמצא הלך אחר הרוב, ודוקא שלא פירש בפנינו, אבל לפנינו פירש, או שראה את האדם שלקחו, הוי כאלו לקחו משם בידו, משום דהספק נולד במקום הקביעות, כ"ד הפוסקים ביו"ד סי' ק"י ס"ג, והר"ן אמר (בפרק גיד הנשה) ולי נראה שכל שלא בא לידו ממקום קביעותו אעפ"י שראה אותו פירש מן הקבוע מדינא שרי דמדאוריית' לא מקרי קבוע אלא במקום קבועתי', רק שחכמים גזרו בשראוהו פורש מן הקביעות גזירה שמא יקח מן הקבוע, ע"ש. וקשה ע"ז מדאמרי' בתוספתא (הובא בר"ש רפ"ה דטהרות) תשעה שרצים וצפרדע אחד בר"הר ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ספיקו טהור פירש אחד מהם לר"הי ספיקו טמא לר"הר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב וכו' ופירש הר"ש, ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי' אפילו להקל, ובנמצא הלך אחר הרוב בין נמצא בר"הי, ובין נמצא בר"הר, ופירש היינו שפירש בפנינו שנולד הספק במקום הקביעות לפיכך נדון כמחצה על מחצה, ע"ש. אלמא דפירש לפנינו הוי קבוע דאוריית' מדמקלינן בי' בר"הר ברובא שרצים: