הכתב והקבלה · בראשית · פרק 9 · פסוק 5

לנפשתיכם. הרבה פירושים נאמרו בזה ולכולם הנגינה מתנגדת, כי לדבריהם היה ראוי להיות האתנח במלת אדרוש, כי בה הפסק המאמר לבאורם (עי' עליהם), אמנם רבותינו הבינו במקרא זה אזהרה למאבד עצמו לדעת (רש"י), ולדבריהם הנגינה מסכמת כי שם בעל הטעמים המפסיק היותר גדול במלת אדרשנו לפי ששם משלים ענין המאבד עצמו, וביאור המקרא לדעתם אמר הרנ"ו: דע כ"מ שנזכר שם חיה לבד ואינו סמוך לבהמה עוף ורמש וגם אין עמו שם לווי, יורה תמיד על נשמת אדם, שהיא אחת מתוארי צלם אדם, וכשידבר על בע"ח נסמך לבהמה כמו תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, או שיש עמו שם לווי כמו והשבתי חיה רעה, חיה רעה אכלתהו, חית השדה, חיתו יער, להורות שמדבר על בע"ח בלתי מדברים, ולפי יסוד זה שם חיה שבמקרא זה הוא על נשמת אדם, והכוונה אך את דמכם לנפשותיכם דהיינו ההורג א"ע, מיד החיה ר"ל מן הנשמה אחרי הפרדה מן הגוף אפרע ממנה על עונה, ולכן קראה חיה כי מדבר על הזמן שאיננה עוד בגוף, והוסיף מלת כל לומר שלא ינקה העושה זאת אפילו יש בידו תורה ומע"ט ע"כ. ולהוסיף על דבריו נ"ל שבא להורות במלת כל חיה גודל העונש, כי החומר שבעונשיה שהוזכר בתורה הוא הכרת, וענינו פירוד וריחוק הנפש מחברה הרוחנית העליונית, הפך המבואר משכרה והיתה צרורה בצרור החיים, וכמ"ש במכדרשב"י (תרומה קמ"ב) ונכרתה הנפש ההיא מלפני מאי מלפני ? דלא שרי' עלה רוחא וכד רוחא לא שרי' עלה לית לה שותפו כלל במה דלעילא, ע"ש: והנה בעונש כזה אין כליון ואבדון בנפש עצמה מכל וכל, ואין זה דומה אלא כאבדה שיש אפשרות שתחזור לבעלים וכמ"ש רבותינו כרת זו אינו יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי הוי אומר אינו אלא אבדה, אמנם בעון חמור כזה במאבד עצמו מרצונו ענשו יותר חמור מן הכרת כי תלך הנפש עצמה לכליון גמור ואבדן תכלית' בכללה עדי עד, וזהו הנכלל לדעתי בלשון כל חיה רצוני הנשמה כולה. ויותר נראה לפרש לשון: מיד כל חי: מיד המכלה ומשחית את חייו באיזה דרך שיהיה, כי אחר שאמר את דמכם לנפשותיכם אדרוש להעניש את השופך דם עצמו ע"י סכין וכדומה, הוסיף בזה להודיע עונש שאר המאבדים עצמן ע"י חניקה או ע"י שתיית סמי המות שאין בהם שפיכת דמים (פאן דער האנד איינעס יעדען לעבענספערדערבערס), מלת כל הוא מן כלה שארי ולבבי שהוא לשון כליון והשחתה, אף שמשונים בשרשם משותפים בעיקר הוראתם ככל בעלי שתי אותיות, וגם העתיד נמצא בחסרון ה"א (איוב ל״ג:כ״א) יכל בשרו מרואי, ובאמת ההכל והכליון משותפים בכלל הוראתם ההכל מגביל קץ וסוף בכמות הדבר, והכליון הוא קץ וסוף הנמצא, ומלת חיה הוא שם המקרה כמו חיות כפירש"י על נפש שיש בה חיות, ורש"י שפי' כאן להזהיר את החיה קשה להבינו. הכי יש בו אזהרה לאין בו דעת (עמ"ש בבראשית באם כל חי). והיותר נכון בכוונת מקרא זה דעת רבותינו, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו. מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חבירו לפני חיה לטרפו. מיד האדם ומיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג את חבירו (עיין רמב"ם פ"ב מרוצח ה"ג), ולפי"ז אות מ"ם במלת מיד אינו מ"ם המן כי אם מ"ם הסבה, כמו משועת עניים מאנקת אביונים כלומר בסבת שועת עניים אקום. ושם יד כמו תחת יד פרעה, ויקח את כל ארצו מידו, ר"ל כח ורשות (געוואלט, געביט) כי כל מה שביד האדם הוא ברשותו ובכחו לעשות בו כרצונו: ומאמר את דמכם הוא מיסב על כל הנאמר אחריו, כאלו אמר: את דמכם מיד כל חיה. כלומר שפיכות דם שלכם שתהיה בסבת כח ורשות חיה, שיסבב להביא את חברו תחת יד חיה, שכפתו והשליכו לפני הארי לטרפו. ועד"ז מיד האדם וכו':

ומיד האדם. כפל לשון אדם ואיש, גם חבר אליו מלת אחיו. נ"ל כי יש שני אופני רציחה. אם לרעת הנרצח לנקום נקמתו ממנו, או לקחת ממונו וכדומה, אם לטובת הנרצח כשהוא משוקע בצער גדול ויבחר מות מחיים, כאבימלך שאמר לנער שלוף חרבך ומותתני (שופטים ט׳:נ״ד) וכשאול לעמלקי עמד נא עלי ומותתני (שמואל ב א׳:ט׳) על שני אלה דיבר הכתוב, על ההורג לרעת הנרצח, הנעשה רק מפחותי בני אדם יאמר, ומיד האדם, כמו שקרא לאנשי דור הפלגה לפחיתותם אשר בנו בני האדם, כמ"ש רש"י שם, ואל השני הנעשה לרצון הנרצח ולטובתו אשר גם איש המעולה במדרגה וגם כשהוא מאוהבי הנרצח ידמה כי מצוה הוא עושה להמיתו כדי להשקיטו מצער, ע"ז אמר מיד איש אחיו, שהוא איש, עומד במדרגת מעלות נפשיות, וגם הוא אחד מאוהביו. כי לשון אח תשמש גם על האוהב את חבירו אף שהוא רחוק ממשפחתו, כי חירם קרא לשלמה אחי (מ"א ט' י"ג) ויזהיר קרא בין לשופך דם האדם לשנאתו בין לאהבתו: