הכתב והקבלה · שמות · פרק 4 · פסוק 21

ואני אחזק את לבו. פי' אתפוש לאחוז את לבו (איהן אנ'ס הערץ פאססען), וטעמו אביא עליו צרות רעות שיגיעו עד לבבו, ולהיות שהלב הוא האבר אשר ממנו תוצאות חיים הנה האחיזה והתפיסה בו מביאה לידי סכנה, כמליצת למען תפוש את בנ"י בלבם; והודיענו הכתוב במליצה זו גודל קשיות ערפו ועזות מצחו, שכל הצרות הגדולות אשר יגעו אל לבבו לא יכניעו את דעתו, ויתן תמיד כתף סוררת ולא ירצה לשלח את העם; והודיע הוא ית' את כל זאת למשה ולישראל מקודם, בכדי שלא יתיאשו מן התשועה המובטחת להם, ותוחלתם תהיה תמיד בה', כי הוא יעמוד לימין עזרתם, ולבסוף יכניע את קשיות ערפו עד שיתרצה להוציאם חפשי. שרש חזק יורה גם בכבד האחיזה והתפישה בכח ובחזקה כמו לחזק ידים רפות (ישעיה ל"ו), והיא מליצה כאילו תופס בידיו ומסייע בכחו בל ירפה וילאה. אמנם רוב המפרשים יבינו מליצה זו, וכן מאמר אני אקשה את לב פרעה, ואני הכבדתי את לבו, שמרוב רשעו וגודל פשעיו ננעלו בפניו דרכי התשובה (עי' רמב"ם ורמב"ן), אמנם מדברי רבותינו יראה הפך מדעה זו, כי אמרו ברבה למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר ולא היה מביא עליהם מיד, כדי שיחזרו בהם ויעשו תשובה. ע"כ מדבריהם אלה נראה בעליל כי לא ננעלו בפניהם דרכי התשובה, והוא באמת מחסדיו הגדולים על בריותיו, לכן נ"ל שאין במליצות קשוי, חוזק, וכבדות הלב, ענין אשר יורה על האמוץ והחזיק בדעותיו מצדו ית' למען אשר ימאן תת אוזן שומעת ולסרב בשלוח תת העם לחירות, כי אמנם כל כוונת מליצות האלה אינם כ"א הבאת יסורים קשים ועונשים חזקים על רוב פשעיו, וכמו שיבואר במה שיבוא. וגם אם נחזיק בדעת המפרשים בזה, אין ענינו שהוא ית' ישלח חוזק ואומץ אל לבו, והטה אותו למען ימאן בשמיעת צוויי משה חלילה, אבל טעמו שהש"י הניחו בחוזק וכבדות לבו, אמנם לפי שהיה בידו ית' להתמיד עליו מכה אחת, עד שתהיה מכה בלתי סרה ממנו, וזה היתה סבה להיות מפקפק, באמתת הצווי עליו, ולהתחזק בדעתו הקדומה ולעמוד בקושי וכבדות לבו הבלתי מאמין, לכן ייחס פעל החזוק, הקשוי, והכבדות אליו ית', כי כן דרך המקראות לקרוא בשם פועל ועושה גם את הנמנע מן הפעולה שהיה בכחו ורשותו לעשותו, על היושב והנמנע מן העריות אמר (בפ' אחרי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכמ"ש (סוף מכות) היושב ואינו עובר כעושה יחשב, דכתיב אשר יעשה האדם וחי בהם וסמיך לי' איש איש אל כל שאר בשרו. וכן ייחס לכל אנשי עיר שכם לאמר עליהם (וישלח ל"ד) אשר טמאו אחותם, אף שהמה לא עשו מאומה, אבל לפי שהניחו לעשות ביניהם נבלה זו ולא מיחו בו אבל הראו ההפך שהיה המעשה חשובה בעיניהם עד שהתרצו מפני זה להמול, לכן נקראו גם הם המטמאים כאלו עשו את הנבלה בפועל כפם. וכן ייחס פעל עשי' לכל שומרי שבת הנמנעים בו מעשיית המלאכות האסורות כמ"ש לעשות את יום השבת, כיון שיש בכחו לעשות, וכן על משה ואהרן שהיו נמנעים במי מריבה מלקדש את שמו כפי צווי רצונו ית' נאמר עליהם אשר מעלתם בי וכמ"ש רש"י גרמתם מעילה, ככה העדר התמדת המכה גרמה לפרעה החזוק והקשוי והכבדות, ומצד ההגרמה ייוחסו פעולות אלה אליו ית', ויהיה טעם אקשה את לבו, אחזק את לבו, הכבדתי את לבו (איך ווערדע זיין הערץ ערמוטהיגט, שטאררזינניג, פערשטאָקט לאססען) - עמ"ש בוישב ותנח בגדו אצלה: