הכתב והקבלה · בראשית · פרק 38 · פסוק 11

כי אמר. כלומר דוחה הי' אותה בקש שלא הי' בדעתו להשיאה לו כי אמר פן ימות מוחזקת היא זו שימותו אנשיה (רש"י), והרמב"ן כתב ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה, והיא אסורה לשלה כמו שאמרו בנשואין תרי זימני הוי חזקה דהוי קטלנית. ועוד כי בהיותו מקפיד על זנוני' לחייבה שרפה נראה שהי' חפץ בה להיותה בביתו, ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו להשם וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא, והנכון שהי' שלה ראוי לייבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה, וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיני', והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והי' ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש, ועשתה המעשה הזה, עכ"ד. וראיתי להרב נודע ביהודא (בתשו' סי' יו"ד) שכתב בענין אם שייך ביבם איסור משום קטלנית, וז"ל, אומר אני מסברא שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומן התימה על רש"י שכתב כאן דוחה הי' אותה יהודה בקש, אטו בוש הי' יהודה להורות הדין שאסורה להנשא שהיא קטלנית, ובאמת הורה יהודה בזה כהלכה, והוא, אע"ג דיבם קטן מותר לייבם ולא חיישי' שמא ימצא סריס ונמצא עבר על איסור אשת אח, דאזלינן בתר רובא שאינם סריסים, מ"מ לענין סכנתא דקטלנית לא אזלינן בתר רובא, דחמירי סכנתא מאיסורי וחיישינן דלמא ימצא סריס, ואין כאן מצות יבום, ויש כאן איסור אשת אח וגם סכנתא דקטלנית, לכן הורה יהודה כהלכה שצריכה להמתין עד יגדל שלה לדעת שאינו סריס, ויהי' מצות יבום, וממילא ליכא סכנתא כי שומר מצה לא ידע דבר רע, עכ"ד. ולדעתי דחה הרב דעת רש"י בקש, כי סברתו זאת דביבם אין איסור קטלנית מטעם שומר מצוה וגו', כבר קדמהו הרלנ"ח בתשובה, אמנם בתשובת חכם צבי סימן א' שדא נרגא בסברא זו, יעו"ש דברי טעם ודעת. וגם אם נקיים סברתו זאת, אין לה מקום כאן. כי בהך יבום דתמר לא היתה המצוה כדין תורה, כי ער בעלה הראשון היה קטן, וקטן שנשא אשה ומת היא פטורה מחליצה ומיבום (כביבמות ל"ו), כי קדושי קטן אינם כלום ואין קנין לקטן עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים ויום אחד, ואפילו לשיטת רש"י (קדושין י"ט) דמדאוריי' יבם קטן קונה קנין גמור לכל דבר של יבום עד דסגי לה מה"ת בגט לחוד, ואם זנתה תחתיו היא אשת איש גמורה (עיין פני יהושע שם ובבית מאיר אה"ע סי' קס"ז ס"ב) כיון דביאת יבם אינה צריכה דעת ביאתו ביאה, וביבם כתיב יבמה יבא עליה אפילו ביאה כל דהו (עיין במ"מ פ"ה מיבום הי"ח בשם רמב"ן, ובחדושי רשב"א שם בקדושין בשם ראב"ד), מ"מ זה אינו רק כשהיא זקוקה ליבם קטן מחמת קדושי אחיו המת שהי' גדול שקדושיו דאורייתא, אמנם כאן שבעלה הראשון היה קטן, גם יבום אונן שהי' קטן לא קנה בה קנין, ומעתה גם כאשר יגדל שלה אין כאן מצות יבום עד דנאמר בו שומר מצוה וגו'. כי אין להשוות המצות שהיו מקיימין קודם מ"ת, עם המצות שאחר נתינתה, האחרונות הן מצות חייבות, והקודמות אינם רק מצת רציניות לבד, כי לא היו מצווים עליהם, ולזה הי' להם רשות לפעמים להמנע מלקיימם, ולזה נשא יעקב שתי אחיות ועמרם נשא דודתו (עמ"ש בפרשת לך לך באמרי נא אחותי את), ולכן אין מן התימה על יבום זה דתמר אף שאינה כהלכת התורה על הדיוק בכל פרטי'. תדע שאין יבום זה כיבום דלאחר מ"ת, שהרי א"ק ולא יסף עוד לדעתה, שפירש לרבותינו (סוטה יו"ד) כיון שידעה שוב לא פסק ממנה, וכתב בו הרמב"ן שהיתה אשתו כמשפט היבמים. וכי זה משפט התורה לדידן לייבם כלתו, אלא ע"כ אנו צריכים למימר דיבום זה דתמר לא הי' רק כעין מצות יבום דאורייתא, עכ"פ אין זה בכלל שומר מצוה וגו'. (ובלעדי זאת אין לדמות ענין זה למשפטי התורה, כי כמו שהיו משונים בתולדתם להוליד בני שמונה ככה היו משונים בענשם, כי אין ב"ד שלמעלה מענישין רק מעשרים שנה ואילך) ותמיהתו על רש"י למה לא אמר לה יהודה שאסורה להנשא מטעם קטלנית, אין זו תמיה כ"כ, כי חשש יהודה פן לא תשמע ותלך ותנשא לאחר ותהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ולא היה יכול לפטרה כעת בחליצה, דחליצת קטן אינה כלום, לכן דחה אותה להמתין עד שיגדל שלה ואז יפטרנה בחליצה, (כביבמות צ"ו) קטן שבא על יבמתו ומת חולצת: