הכתב והקבלה · בראשית · פרק 9 · פסוק 2

ומוראכם וחתכם. חתת גדול יותר ממורא כי הוא לשון בעיתת פתאום ונופל לשון חתת כשהסכנה קרובה, אבל מורא הוא לשון דאגה כשהסכנה רחוקה, ולכן שעור הכתוב כן הוא מוראכם יהיה על כל עוף השמים, וחתכם יהיה על כל חית הארץ והזכיר הכתוב תחלה חית הארץ והוא פירוש על חתכם המאוחר ולא הזכיר תחלה עוף השמים כדי לפרש ומוראכם, כי כן משפט הלשון להחל במה שהשלים, כמו לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש הקדים מאור בעבור שהשלים בלילה, וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו, וכן ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן, (יואל ג׳:ג׳) דם בארץ אש ותמרות עשן בשמים וכמ"ש הראב"ע שם, ומצאנו הרבה יוצאים מכלל זה כמו אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושבי' וגו', הנה החל לספר דברי הראשון שפתח בו, וכן חרב לה' מלאה דם הודשנה מחלב מדם כרים ועתודים, וכולם נכוחים בחכמת המליצה (רוו"ה):

בכל אשר וגו' ובכל דגי. יש מפרשים ביתי"ן אלו כמו על וחוזר על תחלת המקרא, וטעמו ומוראכם יהיה וגו' על כל אשר תרמוש ועל כל דגי, וחסר מלת כי, והראוי כי בידכם נתנו, אמנם האתנח שבמלת השמים ימאן בזה, ויש מפרשים ביתי"ן אלו כמו ווי"ן כאילו כתיב וכל אשר וכל דגי, וכל זה דחוק, והרש"ד אמר כי ביתי"ן אלו פירושם מדבר עד דבר, ולכל הפירושים מאמר זה נראה כמיותר, כיון שביאר אח"ז, כי כל בע"ח יהיה לאדם לאכלה למה הקדים אליו מאמר זה, לכן נ"ל שילמדנו המקרא ענין גדול, והוא, למה זה הושלט האדם להשחית שאר ב"ח לאכול אותם, דבהשקפה ראשונה האדם יותר גרוע מכל שאר בע"ח, כי יצירתו היא מטפה סרוחה, ואין כן הצמחים המתהוים מגרגרי זרע שאינם מסריחים, גם זרע הבהמה אין בו סרחון כ"כ כבאדם, וכן במות האדם צריך להקבר בארץ לפי שנבלתו מעלה צחנה והבאש ואם יוטל ע"פ השדה יפסיד האויר ואין כן האילן כשיבש והבע"ח כשימותו שאינם מעלים כ"כ ריח רע, ולכן נבלתם מוטל על פני האדמה, וכן בתולדה וגידול האדם פחות יותר מן הבע"ח, כי בע"ח כשנולדים נגמר צביונם, ומה שיהיו בבואם בשנים הם מיד בצאתם לאויר העולם כאמור שור או כשב או עז כי יולד, והאדם בהבראו במה הוא נחשב, אין בו גם מנהג אנושי אבל צריך שתגדלהו מיניקתו על חיקה, ושאר מנהגי התינוקות המאוסים, גם צואת האדם יותר נבזה ונמאסה, יותר מסרחת, ומעלת צחנה הרבה יותר מגלגלי בהמה, הנה מבחינה זו למה זה הושלט הפחות על המעולה ממנו, על מה נתנה הממשלה לאדם להשחית שאר בע"ח הלא עינינו רואות שהם מעולים בבחינת גשמיותם על האדם, דבר זה בא הכתוב ללמדנו שאין הדבר כן באמת, ואין הפחות בולע ומשחית את המעולה ממנו, ונהפוך הוא, יש יתרון מעלה לבע"ח אם יאכלנו האדם, וזה, רואים אנו בעינינו שרצונו ית' היה בתחלת הבריאה כי ההעדר וההפסד שבכל הנבראים הוא יהיה יתרונו, הלא תראה כי הד' יסודות פושטות צורתן העצמית ולובשות צורת הדומם, הדומם פושט צורתו ולובש צורת הצומח, ובהפסד הצומח בהיותו נאכל מבע"ח הוא פושט צורתו הצומחת ונתהוה לחלק מן החי, ובהפסד החי כאשר נאכל מן האדם הוא פושט צורתו ולובש צורת הדם והבשר שבאדם ובאדם לובש צורת הזרע בעת אשר שלט האדם באדם להוליד ונעשה אדם, הנה תראה כי תכלית כל הברואים איננה להיותם עומדים בענינם שהיה בו בעת מציאותם, אבל תמיד יתבטל ממציאותו הפחות במדרגה ויתעלה אל מדרגה יותר עליונה וחשובה ממה שהיה במציאותו הקדום, הצומח יפסד להיות מזון אל החי הנעלה ממנו במדרגת הבריאה, החי בהפסדו יתעלה להיות חלק באדם שהוא מבחר הבריאה (עמ"ש בראשית א' ל"א והנה טוב מאד), לכן כשהצומח נפסד להיותו מזון אל החי, הוא גמרו והשלמתו של הצומח, כי נגמר ונשלם בו המכוון עליו בבריאה, שבטרם האכלו ועודנו בצורת צומח הוא חסר שלמותו וכן כשהחי נפסד להיות מזון לאדם, הוא גמרו והשלמתו של החי שהגיע אל המכוון אליו בבריאה להחיות את מבחר הבריאה ולהתעלות ממדרגה שפלה שבו אל מדרגה יותר עליונה בבריאה, אמנם אימתי ישיג הנאכל שלמות יותר נכבד ממה שהיה בו מקודם, זה אינו רק כשנאכל מאדם, שהוא מצד נפשו מבחר הבריאה, כי תעשנו להיות מוכן ומוכשר לשרת בקדש, אמנם לאנשים המשתקעים במאכל ומשתה וכל עסקיהם הזוללות והסביאה והם בוזי תורה ועבודה, לכמו פחותים כאלה האכילה כליון והשחתה לנאכל, כי לא תשיג התכלית המכוון עליו בבריאה שבהפסדו יתעלה למדרגה יותר עליונה, ואנשים כאלה אם תואר וצורת אדם עליהם הם בהמה המה להם נמשל כבהמות נדמה, והחי הנאכל מהם איננו משתנה בהם מגריעותא למשובח כ"א לגרוע ממנו, כי מעלת האדם וחשיבותו מכל הברואים אינם רק מצד נשמתו ההולכת בצדק ובכשרון מעשים להתהלך לפני השם בחקיו ובתורותיו, ואלה האנשים המשליכים מעלת נפשם מנגד והולכים בשרירות לבבם הרע ומתענגים רק בתענוגות גופם, הוא בעצמו יותר גרוע מן הבהמה, כי החי הולך אל המות וחיי אנשים כאלה אינו חיים רק מיתתם, ונפשם בקרבם ימיתו בעודם חיים וזבחיהם זבחי מתים, הנה החי הנאכל מכמו אלה נשתנה מגוף שהיה בו מקודם, והולך אל גוף אחר היותר גרוע ממנו בבריאה, ועל אלה אמר הנביא (ישעיהו כ״ח:ח׳) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ועל פחותים כאלה אמרו (פסחים מ"ט) כל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף, כי כל שאין לו חלק בתורה ומבלה זמנו רק בחיי הבל ללכת אחרי שרירות לבבו ואינו חי חיי הנפש רק חיי הגוף גם גופו למטה ממדרגת החי, ואכילתו אותו היא השחתה להנאכל; רק אם הנאכל נעשה חלק באדם שהוא באמת מבחר הבריאה והוא המשמש כל כחותיו הגשמיות אל התכלית האמתי המיועד לאדם, להשגת השם ית' כפי יכולת האדם לדעת אותו, וכל תנועותיו והנחותיו ודיבוריו אינם רק למען השיג תכלית זה הנכבד, הנה אכילת זה האדם איננה להבריא את גופו מצד עצמותו כ"א למען תמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לשמש בם אל קניית החכמה האמיתית וקניית מעלת המדות להגיע בהן אל המכוון באדם עפ"י התורה והמצוה, באדם מעלה כזה יתבטל הנאכל ממציאותו פחות המדרגה, ויתעלה להחיות איברים ולהכשירם להיות מוכנים וראוים לדברים ממעולי המדרגה, ואין לך עלוי יותר גדול לבעל חי הפחות להיותו משמש לאדם מבחר הבריאה, המשתלם להתקדש בכל אבריו לעבוד אותו ית', והחי הנאכל יתעצם בהם ומתעלה עמהם, ותחול הקדושה גם עליו, ועל כיוצא בזה אמרו (פ"ק דתענית) לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש (ע"ש ברש"א ח"א) כי המתאכל בתוך המעיים המשתמש לאברים המתטהרים והמתקדשים מתקדש עמהם, כי באמצעות המוכן יוכשר גם הבלתי מוכן, ומטעם זה אמרו (פסחים ל"ו) כי לא תוכל שאתו אין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו אליהם, כי אם אין המאכל נאכל מצד ערבותו אל חמר הגוף רק לתכלית היותו משמש להבריא את הגוף להיותו מוכשר לעבודת השם ית', המאכל עצמו נתרומם ונתנשא ממדרגתו הפחותה למדרגה רמה ונשאה, ודומה למאכל משרתי ה' הנקרא בשם תרומה, לשון רוממות והתנשאות - ועל כוונה זו סובב והולך מאמר מקרא שלפנינו, כי מלת כל הוא נרדף עם מלת שלם, שלם ענינו גמר הדבר בשלמותו, כן מלת כל ענינו כלו של דבר (גאנץ) שמתאחדים בו כל הנצרך אליו ואין חסר בו עוד להשלימו, ואין הבדל בין אמרו ותשלם כל המלאכה (מ א ז') לבין ותכל כל העבודה (שמות ל״ט:ל״ב) ובאמרך כלילת יופי (יחזקאל כ"ז) כאמרך שלֵמות יופי (פאָללקאָממען שאֶן) וכן כל המצוה אשר תשמרון לעשות (עקב ח') שטעמו המצוה כלה בשלמותה שלא יחסר שום חלק פרטי השייך למצוה זו (דאס געבאט אים גאנצען, דיינע פאֶלליגע פפליכט, פפליכט אין איהרע פאָללקאָממענהייט) וכן את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י״ב:י״ג) טעמו היראה ושמירת המצות הם שלמות האדם (דיא פאללקאֶממענהייט דעס מענשען) כי רק באלו נקרא האדם שלם ובלעדם הוא חסר שלמותו, וכן כי היא היתה אם כל חי (בראשית ג׳:כ׳) דתרגומו אימא דכל בני אנשא, הונח על האדם תאר כל חי, כי הוא המעולה בשלמות על שאר בע"ח (דער פאללקאָממענסטע דער לעבענדען) כי כל בע"ח הם חסרי השלמות נגד האדם, ומזה ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, הכל הבל, הכל כלומר השלמות, וטעמו אם השלמות הוא הבל בעיני אדם, שאינו חשוב אצלו להשתדל אחר קנין השלמות המיועד למעלת האדם, אז באמת אין יתרון לאדם על הבהמה (ווען דיא פערפאָללקאָממונג פעראייטעלט ווירד), ושפיר אמרו קדמונינו כי הוא ית' מתואר בשם כל, כאמרם אם אני כאן הכל כאן, כי כמו שהוא ית' מתואר בשם שלום, כאמרם (שבת יו"ד ב') שם גופי אקרי שלום שנאמר ויקרא שמו ה' שלום, להיותו ית' השלם בתכלית השלמות לאין שיעור וערך (ויבוא המקרה במקום תאר להורות שהשלמות מתעצם בו ית' ב לתי נפרד ממנו, כמו שמתואר המלך המשפט, ולא השופט, כמבואר בעיון תפלה בתפלת ערבית, ככה יתארוהו קדמונינו בשם כל, לשלמותו, ומזה כל פקודי כל ישרתי (תהילים קי״ט:קכ״ח) מלת כל הראשון הוא כשמות המקובץ מפרטיו (אללע) ומלת כל השני על השלמות והוא תאר אליו ית' (בעפעהלע דעס אללערפאָללקאָממענסטען) וכן ראשית כל בכורי כל, וכל תרומת כל (יחזקאל מ״ד:ל׳) ועמ"ש בשלח לך ט"ו כ"ב ולא תעשו, וכן מלות בכל במקרא שלפנינו הוראתו שלמות, והבי"ת כמו ויעבד ישראל באשה, שטעמו בעבור אשה, בכל בעבור כל, כלומר בעבור שלמות (דער פערפאָללקאָממונג וועגען) אחרי שאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, בא הכתוב להודיע טעם דבר זה, למה זה יהיו כל בע"ח תחת ממשלת האדם, ע"ז אמר, בעבור וכו' נתנו בידכם, כלומר לתכלית זה נתנו תחת ממשלת ידכם, למען שלמות הרמשים אשר תרמוש האדמה ולמען שלמות דגי הים, הם עצמם ישיגו שלמותם תחת ידכם, כי בע"ח אלו בעודם חיים הם חסרי השלמות המיועד להם לפי כוונת הבריאה, לכן נתנו בידכם להשתלם ולהתעלות אל מדריגה יותר נעלה, להחיות את האדם שהוא מבחר הבריאה, לעשותו מוכן ומוכשר לשרת בם בקדש, ובדברינו בביאור מלת כל יאורו לנו דברי חכמי אמת והרבה לדבר בהם הרמב"ן בוה' ברך את אברהם בכל: -