הכתב והקבלה · שמות · פרק 22 · פסוק 2

אם זרחה השמש. הזכיר בלשון נקבה זרחה ולא זרח כי כן דרך הכתוב להזכיר בלשון נקבה כשרוצה לדבר בזמן שהשמש מתפשטת בעולם ומתרחבת ברוחב חללו, וכן לעיני השמש הזאת (שמואל ב י״ב:י״א), וכשהשמש מתחיל לזרוח ורוצה לצאת ולהתנוצץ בזהרו נקרא בלשון זכר כמו ויזרח לו השמש, השמש יצא על הארץ, ישיש כגבור, ואמר כאן בלשון נקבה להורות שאם התפשטה השמש בעולם שהוא יודע שיותפש ולא יוכל להנצל מידם ובודאי לא יהרוג לכן דמים לא (רב"ח), ויש לגמגם בכלל זה. כתב הראב"ד (פ"ט מגניבה ה"ח) אעפ"י שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש, דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' (ערש"י), אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו, ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמט שומט ובורח, ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו, אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעה"ב בביתו בא להרוג או ליהרג, אבל גנב ביום אין בעה"ב מצוי ושמוטי בעלמא הוא, ע"כ. וכ"כ הרמב"ן כאן בפי' וז"ל, דרך הפשוט ידוע, יאמר שאם חתר בחושך בתים ונמצא במחתרת בלילה יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואיהו ומכירו לא יהרג אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום, וטעם השמש האור לעיני הרואים, וכן לעיני השמש הזאת בגלוי, וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו כי זה יהרוג את בעה"ב וזה יברח ממנו, ע"כ. וכפי' הראב"ע והרשב"ם. ונ"ל שלא כוונו הראב"ד והעומדים בשטתו לומר למאמר מוחלט כי כל גונבי יום ישמטו לברוח ולא יעמדו על הבעלים להרגו, וכל גונבי לילה יעמדו על נפש הבעלים, כי הנסיון היומי יודיענו ההפך, כי יש גונבי לילה שבהרגישם ידיעת הבעלים מן הגנבה ישמטו לברוח, ויש גונבי יום שלא ישמטו לברוח, אבל ימהרו לשפוך דם בעליהם, כשבעה"ב מתגורר בשדה וביער מרוחק מבני אדם, כמו הגנבים המפורסמים המתרגלים מנעוריהם בעבודת הגנבה עד שנעשה להם כטבע שניה ללכת תמיד באורחות עקלקלותם; אבל כוונת הראב"ד ודעמי' איננו רק להודיע הדבר ההווה על הרוב, כי רוב בני אדם מתגוררים בכפרים ועיירות אשר בשכנותם רבים מבני אדם, ובכמו אלה רוב גונבי יום אינם באים לרצוח נפש רק אשתמוטי קמשתמטי; ובזה הרווחנו שלא יהיו דברי הראב"ד ודעמי' נגד דעת רבותינו שאמרו במכילתא וז"ל. אם זרחה השמש עליו, ר' ישמעאל אומר אתה אומר לכך בא (מה השמש שלום בעולם) או אינו בא אלא לחלק בין יום ללילה לומר אם הרגו ביום חייב ובלילה יהא פטור, ת"ל ולנערה לא תעשה דבר וגו' מה להלן לא חלק בין יום ללילה אף כאן לא תחלוק בין יום ללילה וכו', ומה להלן היו לה מושיעין ממנו והרגתו חייבת אף כאן היו לו מושיעין ממנו והרגו חייב, ע"ש. כוונתם בזה אלו היו תופשין לשון המקרא כפשטי' לבד לחלק בין יום ללילה היה לנו מאמר מוחלט להבחין על זמן המצאו לבד, דבלילה יהרג ולא ביום, ולא היו מבחינים כלל לא על מקום הגנבה ולא על האדם העושה הגנבה, רק בלילה יהרג אף אם הוא אדם שאין לחשדו על הרציחה, וביום אל יהרג אף כשנעשה הגנבה בבית איש הדר יחידו ביער ובשדה מרוחק מיישוב בני אדם, ואף בגנב מפורסם הראוי לחשדו על הרציחה, לכן הודיעונו רז"ל המכוון הפנימי שבמקרא שהוא עד"מ ג"כ, להורות שיש לחלק בין אדם לאדם, עד שלפי האדם גם בלילה אין להרגו, וכן כשיקיפוהו עדים ורואים אף שהוא בלילה אין רשאי להרגו, והוא האמת לאמתו שלא התירה התורה דם הגנב רק בבואו גם על הרציחה, ומטעם הצלת נפש הבעלים, ולא כשאין כאן סכנת נפשות, אמנם הראב"ד ודעמי' לא באו בדבריהם רק להודיע כי דרז"ל בזה אינו יוצא מפשוטו, ובלשון המקרא עצמו נכללה ג"כ כוונה זו, אלא שהתורה דברה בדבור ההווה ורגיל (כאשר אמרה ובשר בשדה טרפה, דבאמת אין חלוק בין נטרפה בשדה או בבית), לכן חילקה בין גונבי לילה ליום, אבל לא למאמר החלטי כ"א לתנאי, וכמאמר פי' רז"ל. הארכתי בזה לפי שראיתי להרב בעל צד"ל שכתב תמה אני על הראב"ד אם ראה זאת הברייתא איך מלאו לבו לחלוק עלי', אבל לא ראה אותה כלל, וכן תמה המפרש על המכילתא על הראב"ד בזה, ע"ש. ואנכי הרואה שבחנם חשדו את הראב"ד, כי לא נעלמו ממנו דברי המכילתא, כי שם (בפ"ט הי"א), הביא הראב"ד סוף דברי המכילתא הנ"ל אם יש לו מושיעין, הנה נתבאר שדברי המכילתא ודעת הראב"ד דברים אחדים הם לדינא ואין כאן מחלוקת, אבל הכתב והקבלה תואמים יחדיו, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו הראוי. והנה אונקלס בחר לו דרך אחרת במקרא זה שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי דמא ליה, והרמב"ן אחר שהשיב ע"ד רש"י כתב, על דעתי נתכוון אונקלס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עלי' יש לי עדים שבא במחתרת, דמים לו כשאר החיים ואינו מותר להרגו ואם הרגו נהרג עלי', אבל ישלם אם לקח משם דבר וכו' וא"כ על דעת האומר בתלמוד (סנהדרין ע"ב) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קנינהו. ויהיה שלם ישלם ואם אין לו ונמכר בגנבתו, חוזר למעלה על כי יגנוב איש כדרך ואף לאמתך תעשה כן, עכ"ד רמב"ן. כוונתו דלדעת אונקלס דפירש אם זרחה השמש עליו היינו שכבר יצא הגנב מן המחתרת, ובעה"ב מביא עליו עדים שהיה בא במחתרת אז דמים לו ואסור להרגו. ובזה אמר קרא שלם ישלם, אם נטל עמו משל בעה"ב חייב לשלם, וזהו לדעת רבא דפליג התם בסנהדרין אדרב, ואמר מסתברא מילתיה דרב בששיבר אבל נטל לא, דאע"פ שבעודו במחתרת בשעה שגנב לא היה חייב בתשלומין דבההיא שעתא היה בכלל אין לו דמים, והיה מתחייב בנפשו, מ"מ עכשיו שהכלים בבית הגנב שיש לו דמים ואסור להרגו, לא יזכה בממונו של חבירו וחייב לשלם, אבל לרב דאית ליה התם הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור, דכיון שבשעה שנטלן בהיותו במחתרת שאין לו דמים אז כי נתחייב בנפשו, זכה במה שגנב ואפטר מתשלומין דאין אדם מת ומשלם. לכן הם קנויים לו לעולם שמשעת גנבה זכה בהם, (עי' בחי' הר"ן שם בסנהדרין) אם כן אין מקום למה דאמר קרא שלם ישלם, דלדעת אונקלס דמתרגם קרא במביא עדים שהיה מקודם במחתרת, שהוא בעצמו דיני' דרב דפטור מתשלומין הנה מוכרחים אנו לומר דשלם ישלם דקרא לאו אדסליק מניה קאי רק אשלפני פניו על כי יגנוב איש, זהו כוונת רמב"ן, והרא"ם אחר שהעתיק סוף דברי הרמב"ן הנ"ל כתב ולא הבינותי דבריו, וגרם לו זה לפי שחשב סוף דברי הרמב"ן לענין בפני עצמו בלתי מחובר למה שקדם יעו"ש, ובאמת דברי רמב"ן מובנים כפשטן, (עיין בפי' המשנה להרמב"ם שם ובחבורו ספ"ט מגנבה):