הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 5 · פסוק 21

בתשומת יד או עשק. אמר רב חסדא (ב"מ מ"ח) כגון שייחד הלוה למלוה כלי על הלואתו, דהוי דומי' דפקדון, דאילו כפר בהלואה גרידת' לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה. וכן עשק, כגון שייחד השוכר לשכיר כלי לעשקו, ואי לא לא מיחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה דלא מייחד לי' באפי נפשי' כפקדון גזל ואבדה, וכגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו, ע"ש בסוגי' וברש"י. ובעלי התוס' החזיקו בדעת רב חסדא, ע"ש תוס' ד"ה תשומת יד, ושם ד' נ"ד בתוס' ד"ה מוסיף חומש, ובכתובות מב תוס' ד"ה ר' שמעון, ושם ד"ה הפלת את שני. אמנם כבר התעורר הרב בפני יהושע שם בכתובות להקשות ע"ד התוס', דהך מימרא דר"ח לא מקרא יליף לה אלא משום דבעי' דומי' דגזל ופקדון שהיא דבר בעין, ולמאי דס"ד דרבנן דר"ש מחייבי בקנס אע"ג דלא עמד בדין, וכפירת דברים בעלמא היא, ולא דמי כלל אפי' לעושק ותשומת יד, דהא כלהו הוו ממון, אלמא דלא בעי רבנן דומיא דפקדון מכש"כ דלא אכפת להו בייחוד כלי, ואע"ג דלא ייחד מחייבי, דנהי דלא הוי דומיא דגזל ופקדון, אכתי הוי דומיא דעושק ותשומת יד, וגם טעמי' דר"ח דאמר התם בב"מ מדלא אהדר קרא לתשומת יד, אינו אלא לר"ל דקאמר מעות אינן קונות, אמנם ר"ח גופי' דאית לי' בעלמא מעות קונות, תו לא שייך הך ילפותא דתשומת יד. יעו"ש בפנ"י. יצא לנו מדבריו דלדידן דאית לן כר"י דמעות קונות מה"ת, גם בהלואה גרידת' ובשכר שכיר לחודי' אם כפר מיחייב בקרבן, ואין צורך לדחוקי ולאוקמי קרא דוקא בייחד לו כלי. ובעיקר דברי רש"י שפירש בדעת ר"ח דבכפירת הלואה גרידת' ובכפירת שכר שכיר לחודי' לא מיחייב קרבן שבועה, חולק עליו הרמב"ן (מובא בשיטה מקובצת שם בב"מ) וסובר דגם לדעת ר"ח בתבעו מלוה וכפר בה חייב קרבן אשם, והא דאוקי ר"ח כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו, הוא משום דכתיב והשיב את הגזלה או את העשק, דמשמע הידוע, לומר שנתייחד והדר בעיני' דאי בהלואה גרידת' ובשכר שכיר גריד', הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה ניתנה, אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו, והיינו דקאמרי' ואילו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שייחד לו להלואתו, ולא קרינן בי' והשיב וגו' והיינו דקאמרי' לרבות תשומת יד להשבון, ולא אמרי' לאשם, ע"ש. ולדברי הרמב"ן יצא לנו יישוב על מה שתמהו המפרשים אהרמב"ם שהשמיט בהלכות שבועות הא דייחד לו כלי, דהרמב"ם פי' בדר"ח כרמב"ן דלא איירי כלל לענין קרבן ובכל גווני חייב. (עיי' בס' הפלאה ר"פ נערה שנתפתתה דרך אחרת ביישוב דעת הרמב"ם שכתב דלדעת רמב"ם הא דאמר ר"ח דבייחד לו כלי מיירי הוא מטעם דקיימל"ן שיעבודא דאורייתא א"כ לא שייך קרבן שבועה אם לא שייחד לו כלי, דאז ממילא מחל לו שיעבוד קרקעות ונעשה כפקדון. ולזה אמר ר"י (שבועות ל"ז) דהכופר בממון שיש עליו שטר פטור מק"ש משום דהוי לי' שיעבוד קרקעות, ובמלוה ע"פ חייב, אע"ג דשיעבודא דאורייתא, ע"כ מיירי שמחל לו השיעבוד כמ"ש התוס' שם, דהא בעי' ייחד לו כלי וממילא מחל השיעבוד, א"ל במלוה בשטר אינו מועיל מחילת השיעבוד כ"ז שלא החזיר השטר ולפי"ז הא דאוקי ר"ח בייחד לו כלי היינו משום דפשטי' דקרא מיירי בהכי, וה"ה אם מחל לו השיעבוד. והרמב"ם לא הוצרך לפרש זה דכבר פסק שיעבודא דאוריי', הנה הוא בכלל כל שבועות התורה שאינו אלא באופן דליכא שיעבוד קרקעות. ע"ש בדבריו. ואני תמה איך נעשה מן המערכה דרוש ונאמר מפני דקיימל"ן שיעבודא דאוריי' ואין נשבעין על כפירת ש"ק, לכן פשטי' דקרא מיירי בייחד לו כלי. וגם ביישוב דעת הרמב"ם רחוק לומר שהשמיט סוגי' מפורשת להיותו נכלל בשאר שבועות התורה, דהא חזינן לר"י ור"ל דאית להו (ב"ב קע"ה) שיעבודא דאוריי' ומ"מ לא שבק ר"ח ללמדנו (שם בב"מ) דאליבא דר"י ור"ל קרא מיירי בייחד לו כלי, וגם אין דרך הרמב"ם להשמיט בחבורו מימרא מפורשת בתלמוד אע"ג שכבר הוא נכלל במקום אחר, שבפ"ט משבועות ה"ג, אמר בדרך כלל שבעדות קרקעות אין בו חיוב קרבן שבועות העדות, ומ"מ חזר והזכיר (בפ"י הי"ב) שבעד מיתה בקרקעות פטור, לפי שהוזכר בתלמוד (שבועות ל"ב ב'). גם מדלא חזינן לי' להרמב"ם כשכתב שבועות דאורייתות כגון מודה במקצת, ושבועות העדות וכדומה, שהזכיר בו דעת התוס' דמיירי שמחל לו השיעבוד, נראה דלית לי' הך תירוצא. וגם במה שכתבו התוס' (ב"מ ד' ד"ה אין נשבעין) לחלק באית לי' משעבדי ולית לי' בני חרי, נראה שאין דעת הרמב"ם כן, מדלא הזכיר מזה במקומות הנ"ל. אבל נראה ברור שדעת הרמב"ם בזה כשיטת רבותינו הראשונים ומכללם הרמב"ן (מובא בריטב"א שבועות ל"ז) שלא אמרו דמלוה בעדים יש בה שיעבוד קרקעות למ"ד שיעבודא דאורייתא, אלא כשהעדים מעידין שהוא חייב לו עדיין שיודעים שלוה ולא פרע, אבל כשאין יודעים אלא מן ההלואה אלא מפני שאמר לא לויתי הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי, אין זה שיעבוד קרקעות, שזה עיקר חיובו מפי עצמו, שאלו אמר מתחלה לויתי ופרעתי הי' פטור, וכשם שבמלוה שאין עליו עדים אלא שהודה בחיובו אינו גובה מנכסים משועבדים, כך אינו גובה בהודאה הבאה עליו מחמת כפירתו. ע"ש בריטב"א. וכמה נכונים בזה דברי הרב פני יהושע שכתב (ב"מ ד') מסברה דנפשי', דהא דאמרי' אין נשבעין על כפירת ש"ק היינו בדאיכא תרתי, שיעבוד קרקעות ואינו יכול לכפור בו, משא"כ היכי דמצי למכפר בי' כגון בהלוה ע"פ אע"ג דשיעבודא דאורייתא, היינו דוקא אם מודה, אבל בכפר לא שייך לקרותו שיעבוד קרקעות, שהרי אינו יכול לגבות מהם מחמת כפירתו. וזהו דעת הפוסקים שכתבו סתם במודה במקצת חייב ש"ד ולא חילקו דאיירי דוקא שמחל השיעבוד. ועפי"ז יש ליישב הרבה לשונות מהפוסקים בב"י חוה"מ סי' פ"ח. ע"ש בפנ"י שדבריו מתאימים מאד עם דעת רבותינו הראשונים הנ"ל. מכלל הדברים יצא לנו, שאין צורך תו לדברי הרב בהפלאה לאוקמי הך דר"ח דייחד לו כלי, שהוא מטעם דלא ליהוי כפירת שיעבוד קרקעות. עכ"פ מרווחינן דקרא דידן כפשטי' דבכפירת הלואה גרידת' ובכפירת שכר שכיר לחודיה נמי מיחייב קרבן: