הכתב והקבלה · דברים · פרק 6 · פסוק 20

מה העדות. על מה יעידו אלה המצות הנקראות עדות, שהם זכר לנפלאותיו ועדות עליהם, כגון ציצית תפלין ומזוזה שבת פסח וכדומה; ומה החקים אשר נעלם טעמם בתורה, ומה המשפטים העונשים שנעשו במצות אלו, שנסקול העושה מלאכה בשבת, ונשרוף הבא על אשה ואמה, ונכה מ' לזורע כלאים וכדומה לאלה, כי משפטי יישוב המדינות כדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינים שבתורה שבין איש לרעהו צדיקים הם וטובים, כל רואיהם יכירום וכולם נכוחים למבין (הרמב"ן), ובאמת נוכל לומר שהשאלה היא על המשפטים שהן המצות שבין אדם לחבירו, למה הוזכרו כלל בתורה, כי לא היתה צריכה לצוות עליהם, שהאדם מעצמו היה נזהר בהם מצד הטבע והנטיי' הרצונית והשכל מחייבן מפני תקון קבוץ המדינה להזהר מהם, והשאלה היא א"כ על כלל המעלות המדותיית אשר טעמיהם מפורסמים וידועים בטענות שכליות:

אשר צוה ה' א' אתכם. רבותינו באגדה יחסו שאלה זו לבן החכם בחכמת התורה ושומר מצותי', אמנם שאלת מה העבודה הזאת לכם יחסוה לבן הרשע המבעט בחכמת התורה ובמצותיו, ודייקו כן ממלת לכם דמשמעותו לכם ולא לו; ומה שלא דייקו כן ג"כ ממלת אתכם, ולומר אתכם ולא לו, נ"ל שהוא מיוסד על דרכי הלשון, שלשון צוה מצאנוהו פעם מחובר עם מלת להם לכם וכדומה, כמו עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, תורה צוה לנו משה, ופעם הוא מחובר עם מלת את אתכם וכדומה, כמו אשר צוה ה' את משה, וההבדל ביניהם הוא, שבחבורו עם מלת לכם וכדומה ירמוז אל חיוב המצווה, אבל א"ע מוציא מן הכלל להפטר ממנו, ולזה לטמאים בפסח ראשון אמר משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ירצה לכם שאתם טמאים בראשון, שאין הצווי הבא אליהם נוגע כלל לכל מי שהוא טהור בראשון, א"כ מלת לכם ירמוז לכל הטמאים ולא לנו הטהורים, וכן תורה צוה לנו משה אמרו רבותינו לנו ולא לאוה"ע, אמנם בהתחברות לשון צוה עם מלת אתכם המכוון בו לכלול גוף המדבר ג"כ בחיוב הצווי, כמו מלת את שביאורו ג"כ כמלת עם כמו את יעקב איש וביתו באו, וכמו שבכל הצוויים כתיב צוה ה' את משה שהוא נכלל ג"כ בכלל החיוב, לכן כאן שאמר אשר צוה אתכם, מכניס א"ע ג"כ בכלל המצוה, ויש למפרשים דרך אחרת בזה ועמ"ש ר"פ שמות וס"פ משפטים: