הכתב והקבלה · בראשית · פרק 37 · פסוק 2

היה רעה. כמו רועה ישראל האזינה, אני ארעה את צאנו, שענינם הנהגה לימוד והדרכה, וטעמו שיוסף היה המנהיג ומלמד את אחיו בעניני הצאן כי היה מבין ויודע בדברים הנצרפים אל הצאן ואל רעייתם יותר מכל אחיו:

והוא נער. כמו גחזי נערו (מלכים ב ד׳:י״ב) כלומר משרתו, וטעמו שהיה יוסף מתנהג במדת ענוה ושפלות לשרת את בני בלהה וזלפה אף שהם בני השפחות, כש"כ שלא התגאה על אחיו בני הגבירה (רי"א), ויודיענו בזה כי חלומותיו המורות על התרוממותו לא היה הרהורי דיומי כי אם חלומות נביאיות, ולשכר ענותנותו, כי לפני כבוד ענוה, ועקב ענוה עושר וכבוד:

דבתם. הכנוי אינו ע"ד רוב הכנויים בשמות המורים על התיחסות הפעולה להם במה שהם פועלים אותה כמו ואני תפלתי (תהלים ס"ח) וכן ומשמרתם הארון והשלחן (במדבר ג׳:ל״א) אבל הוא בכאן ע"ד התיחסות הפעולה להם בשהם פעולים ממנה כמו ושמחתים בבית תפלתי, וטעם דבתם לדבר הרעה שבהם (רמ"א):

דבתם רעה. תיב"ע טיביהון ביש, פירש דרכם ומנהגם הרע (איהרע באֶזע אויפפיהרונג. אייגענשאפטען). כמו בתרגום שיר השירים (פ' שובי השולמית) מה טיבכון נביאי שיקרא פי' הערוך מנהגכם ודרככם. וכן מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין, כלומר הלכות גטין וקדושין, כי לשון הלכה הוא ג"כ מענין הליכה (כמ"ש בערך הלך) דבר שהולך ובא, שישראל מתהלכין בו, ומזה מה טיבו של עובר זה (פ"ק דכתובות) כלומר עסק (כמ"ש התי"ט בשם התשבי), וכן בלשון ערבי נקרא ההולך, דבה. והנה הכתוב סתם במה היה דרכם ומנהגם רע, ורבותינו פירשוהו שאכלו אבר מה"ח, ושחשודים על עריות, ושקורים לבני השפחות עבדים. ויש לכלול בלשון רעה ענינים אלה, ענין מזונות כמו האלהים הרעה אותי, דתרגומו דזן יתי, וענין זנות כמו ורועה זונות יאבד הון, וענין ממשלה כמו רועיהם התעום. אמנם רש"י פי' דבתם לשון דבור, מן דובב שפתי ישנים, ופי' ויבא יוסף את דבתם, שהביא הענינים שהיה מדבר לאביו עליהם, לא הדבורים שדברו הם כי הם לא דברו מאומה רק הוא היה מדבר עליהם, וכאילו אמר, ויבא יוסף את הענינים שהיה דבורו בהם על אחיו רעה כמ"ש הרא"ש, ולפי"ז לשון המקרא דחוק מאד, ורלב"ג פי' דבתם רעה, דבריהם הרעים שהיו האחים מדברים דברים מגונים, וספרם יוסף לאביו, ורע"ס פי' דבתם רעה, באמרו לאביו שאחיו מפסידים בבלי דעת מלאכת המקנה ומרעה הצאן, אמנם לכל הפי' מלת רעה מיותר כי כל דבה רעה היא, ולא הזכיר הכתוב רעה רק להפליג, גם היה ראוי לומר הרעה בה"א כמשפט הלשון אחרי שמות הכנויים, כי הכלל במשפט הלשון, שבהתלוות תאר אל מתואר הבא באחד הכנויים בלי גזרת כח השופט כלל, שלא נחייב ולא נשלול עתה דבר מדבר בפועל, כ"א נשקיף במחשבותינו על העצם המתואר כך וכך, אז אין התואר נשוא המאמר כ"א חלק מחלקי הנושא או הנשוא, ד"מ דרכיו הרעים, מעשיו הטובים, בזה אין רעים וטובים נשואי המאמר, אבל אם נאמר דרכיו רעים, מעשים טובים, בזה רעים וטובים הם נשואי מאמר, וטעמו דרכיו הם רעים מעשיו הם טובים, וא"כ כאן לפי' המפרשים היה ראוי להיות הרעה בה"א הידיעה, ועמ"ש במקץ (מ"ב י"ט), אחיכם אחד. גם כמה טרחו המפרשים ליישב מעט איך נכשלו יוסף ויעקב בעון לה"ר שהוא ככופר בעיקר וכע"א וגלוי עריות ושפ"ד, והמקבל לה"ר יותר מן האומרו, כי לא הזכיר הכתוב שגער בו יעקב מלטמא שפתיו בדברים מגונים כאלה, וגם אם האמת כדבריו, היה מן הראוי להזכיר שהוכיח יעקב את בניו ההולכים בדרך לא טובה. ועוד שכפי המבואר מן המקרא לא גרם יוסף שום שנאה בלבב אחיו בהבאת דבתו עליהם, כי מעדות הכתוב היתה תחלת שנאתם בו על שראוהו אהוב לאביו יותר מכל אחיו עד שעשה לו כתונת הפסים (והא דכתיב על חלומותיו ועל דבריו, כבר פי' רמב"ן ושאר מפרשים, על דבריו, כלומר על שהוא מספר החלום כמתהלל לפניהם, ודלא כרש"י שפי' על דבתם שהיה מביא עליהם); ולולי דמסתפינא הייתי אומר ע"ד הפשט שאין המכוון במקרא מענין דבור לה"ר, כי יש לפרש דבתם כמו שנאתם, דבלשון ארמי נקרא השונא בעל דבבא (ומזה לדעתי, מוציא דבה הוא כסיל (משלי י"ד), כלומר מוציא השנאה ומגלה אותה, הפך מה שאמר ברישי' דקרא, מכסה שנאה שפתי שקר, והוא כפל ענין במלות שונות, ומגנה את המכסה שנאתו בלב, והמגלה אותה בפה, כי שניהם רעים ומתנגדים ליישוב החברה, ולדעת התורה המצוה באהבת רעים), כי יוסף מצד התפארו בספורי חלומותיו לאחיו היה מתעורר שנאתם עליו, ומזה התגלגלה מכירתם אותו, ועי"ז גרם צער ואבל גדול לאביו, זהו המכוון לדעתי במ"ש, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, כלומר רעה ויגון הביא יוסף לאביו על ידי השנאה והדבה שהיה ביניהם. ואחר שאמר מקודם וישב יעקב, שישב בשלוה והשקט אמר אחריו בדרך כלל שקפץ עליו רוגזו של יוסף ומסבת בניו באה עליו רעה ויגון והמקרא שלפנינו הוא הכלל מן הפרט שנאמר אחריו. אמר כאן בדרך כלל, שמצד דבה ושנאה נתגלגלה רעה ליעקב, ואחריו מבאר פרטי השנאה וסבתה, ופרטי הרעה שקרה ליעקב ממנה, (ויש לגמגם קצת ע"ז מנגינת הטעם), ומ"מ תראה דוגמתו (מקץ מ"א י"ב) איש כחלומו פתר, דטעמו למפרשים שם לכל איש פתר כענין חלומו, אף דאיש כחלומו מחוברים במרכא טפחא, וכן כי זה שנתים הרעב (ויגש מ"ה ו') אף שהרעב יותר מחובר למה שאחריו, מ"מ מוטעם בטפחא וענין לה"ר שהזכירו קדמונינו הוא מדשני קרא לשון שנאה המוזכר באחיו ואמר כאן לשון דבה שהמובן בו גם ענין לה"ר, והיא ע"ד כוונה שני', אמנם ברהיטת לשון הספור דקרא על פשטי' נ"ל כמ"ש:

אל אביהם. לא התנהג יוסף ככל מוצאי דבה שכוונתם לבייש את מי שנאמר עליו ולהבאיש ריחו בעיני זרים, אבל הוא לא הביא הדבה כ"א אל אביהם, והוא יחפש בדרכיהם וידריכם בדרך הישרה כאב אל בנים: