תדשא הארץ. תזדרע הארץ פעם ראשונה מעצמה, כי אין כל חדש תחת השמש לאחר מ"ב, ולכן היתה זריעה עם היצירה שיהי' כן לדורות שיזרעו ואח"כ תוציא הארץ צמחה:
קריאה במקור
הכתב והקבלה · בראשית · פרק 1 · פסוק 11
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ויהי כן. שנתעברה הארץ תחלה ואח"כ הוציאה צמחה, ומפני שכל חלקי הצמיחה הם שלש, אילנות וזרעוני', והזרעוני' נחלקו לשנים ירקות וזרעוני', ירקות הם אשר הירק מהם נאכל ולא הזרע כמו לפת וצנון והם נקראים דשא (כברכו' ל"ה על הירקות אומ' ב"מ דשאי'), והזרעי' הם אשר הזרע מהם נאכל ולא העשב כמו תבואה וקטניות (כבתוספתא פל"ד על התבואה הוא אומר ב"מ זרעים), וזהו עשב מזריע זרע, שאין העיקר אלא להזריע זרע, ואמר תדשא ולא תעשיב מפני שהוא מתפעל על תיבה ראשונה, כי כן דרך הכתוב ותדבר מרים ואהרן אמר לשון נקבה מפני שהזכיר מרים תחלה:
עץ פרי. עץ שבכחו לגדל פירות.
עשה פרי למינו שלא ימיר מעשהו, עץ תפוחים לא יעשה רמונים, ובעשב לא ניתן בו כח אלא להוציא הזרע לשנה זו אבל האילן מתקיים לדורות לכן לא נאמר בדשא ועשב למינהו, וגם באילן לא נאמר למינהו אצל עץ פרי, אלא עושה פרי למינהו:
אשר זרעו בו. שיהיה בו גרעינים שיוכל לטעת עוד.
עץ פרי שלא יצטרך לרכוב אותו בתוך עצמו רק יהיה כח בזרעו כשישתלו בארץ יגדל עוד עץ פרי.
ויהי כן שנעשה הכח בארץ כן (הגר"א). - ואחרים אמרו שאין לפרש
למינו לפי מינו (נאך זיינער ארט) כי טרם יהיה לא נדע מה מינו, אבל הלמ"ד כלמ"ד לבקרים לשבטיו לגברים ודומיהם שפירושם בוקר ובוקר, שבט ושבט, גבר וגבר, כן למינו מינים מינים, והוא מחובר לעץ פרי ולא לעשה פרי, ולכן פרי השני בפשט', ופירש הכתוב עץ פרי מינים מינים עושה פרי (אללע ארטען פרוכטביימע דיא פריכטע טראגען), ואין הבדל לדעת המדקדקים בין למינו בכינוי וי"ו ובין למינהו בכינוי ה"א וי"ו, כי שניהם יבאו לסימן לשון יחיד על שם דבר יחיד, אולם לדעת ר"מ הכהן הביאו הראב"ע (צחות אות ה"א) יהיה הכינוי ה"ו שוה בטעם לכינוי יוָ בשניהם מכנים שם דבר לשון רבים אל יחיד, וכ"ד אונקלוס שתרגם למינהו לזנוהי כמו שתירגם בניו בנוהי ידיו ידוהי, וכן דעת רבותינו כי דקדקו ואמרו לא נאמר למינהו בדשאים וכו' (חולין דף ס') וכן נכון לעיקר מדקדק לשון עברי, וטענת הראב"ע על ר"מ הנ"ל איננה טענה (רוו"ה), וז"ל הגר"א למינהו נכתב ה"א וי"ו, כי רבותינו דרשו על ישקני מנשיקת פיהו, כנשיקת חתן וכלה, ואמרו כן בעבור תוספת ה"א וי"ו, אלו נאמר פיו הי' נשמע מנשיקת זכר, ואלו נאמר פיה הי' נשמע נשיקת נקבה, עכשיו שנאמר פיהו נשמע נשיקת זכר ונקבה וז"ש נשיקות חתן וכלה, וכן רמז כאן למינהו בה"א וי"ו על מין זכר ונקבה:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- HaKtav VeHaKabbalah, Frankfurt 1880
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002009558
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1d360d833eab48758df23419c3d82c5543efe93f7b6a6de53ff26f74bc48ba7e