הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 19 · פסוק 24

קודש הלולים. משמע תרי חד אתי לאורוי' אחלה והדר אכליה (הלולים לשון חלולים הוציא לחולין על ידי פדיון אם באת לאכלו חוץ לירושלים), וחד אתי ללמד דבר הטעון שירה טעון חלול שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם שנאמר קדש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין) [ברכות ריש פרק כיצד מברכין], ואין תימה שהוציאו רבותינו לשון הלול אל לשון חלול, כי כן דרכם בכמה מקומות להחליף הה"א בחי"ת להיותם ממוצא אחד וכדאמרו בירושלמי (פ' כלל גדול), מנין לאבות מלאכות מה"ת, רבנן דקסרי אמרי אלה א' חד למ"ד תלתין ח' תמניא, לא מתמנעין רבנין דדרשין בין ה"א לחי"ת (עיין חידושי רשב"א ס"פ הבונה), וכן בש"ס דילן אמרי (שבת ק"ה) דרשי' ה"א דמלת המון חביב נתתיך, וברפ"ק דמ"ק אמרו בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע ומתרגמינן שלהי ולאי, ומלבד זה צדקו רבותינו להבין בלשון הלול גם לשון חלול, כי המה קרובים במובנם, שם חלל יורה על הורדת דבר מיקרו וערכו היפך הקדש שהוא מורה על דבר יקר הערך, כמו אל תחלל את בתך להזנותה (ענטעהרען), חללת לארץ נזרו (העראבזעטצען, העראבווירדיגען), ולא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין (גערינגשאֶטצען), כי מוריד כבוד נפשו ורוחו המדברת בשנותו את דבריו, ועל כרם רבעי אמר נטע הכרם ולא חללו, ולא פדאו לעשות חולין כי פרי השנה הרביעית קראה התורה קדש ועל ידי הפדיון יורידם מיוקר קדשם אל פחיתות החולין, ובשם הלל בכלל הוראת השבח והכבוד והגנות והקלון, על פרסום השבח והכבוד (בערוף), יאמר יתהלל חכם בחכמתו, ועל פרסום הגנות והקלון (בלאמירען), כמו לא יתיצבו הוללים, אמרתי להוללים אל תהלו, מהוללי בי נשבעו, הם האנשים המתכוונים לפרסם גנותם של אחרים ולהתכבד בקלונם, וכן העושק יהולל חכם, ובמלאכיו ישים תָהלה (היפך תהלה), גנות וקלון (טאדעל), ושופטים יהולל (איוב י״ב:י״ז) דהיינו שיפרסם גנותם, ויתהולל בידם (שמואל א כ״א:י״ד), כי בעשייתו מעשי תעתועים ותמהון פרסם ענינו לפגם (האזעלירען), ושם הלול אם כן כשם קלס המורה פעם פרסום השבח ופעם פרסום הגנות, וכן שם חסד ושם קדש, שיש בהם הוראה לשבח ולגנאי כמה שכתב הרש"פ, ושפיר הבינו רבותינו בלשון הלולים ענין התהלה והשיר, וענין החלול והרדת דבר מיקרו וערכו, ויבע"ת ע"ד רבותינו תושבחן קדם ה' מתפרקן מן כהנא: