הכתב והקבלה · דברים · פרק 14 · פסוק 22

עשר תעשר. כאן יצוה להוציא מעשר שני מן התבואה בארבע שני השמיטה, כלומר אחר שנפרוש מעשר ראשון הניתן ללויים, נפריש עוד מעשר אחר, לכן נקרא מעשר שני, ואמר אחר זה, מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' שם הצווי להוציא מעשר עני בשנה השלישית והששית מן השמטה, ובשנים האלה היה מעשר עני במקום מעשר שני של שאר שנים, ואין מפרישין מעשר שני כלל, ושתי מצות אלה מנאום מוני המצות, הרמב"ם בס"המ מצוה קכ"ט ק"ל, ובחבורו ריש הלכות מתנות עניים, וריש הלכות מעשר שני, והחינוך סי' תע"ג תע"ד. והרמב"ן בסוף ס"המ הוסיף למנות הפרשת מע"ש ומ"ע ונתינתן לארבע מצות, והאזהרה מלאכול טבל בכלל, בין לתרומה גדולה בין הטבול לתרומת מעשר, בין הטבול למע"ש בין הטבול למעשר עני, הוא מלא יחללו את קדשי בנ"י. (אמור כ"ב ט"ו), במכות ט"ז ב', וברמב"ם פ"י ממאכלות אסורות, והרב בשאגת ארי' סימן צ"ו כתב דיוצאין לכתחלה במצת טבל הטבול למעשר שני או למעשר עני, כיון דלית בהו אלא מלקות בלבד, אתי עשה דאכילת מצה ודחי ללאו דטבל, ואין בזה משום מצוה הבא בעברה, דאדרבה מצוה יש כאן כיון דעשה דמצה ראוי לדחות אותן, ותמה על הרמב"ם דסובר שאין יוצאין במצת טבל הטבול למע"ש ולמ"ע, ותמה על התוס' שחשבוהו למצוה הבא בעברה, ע"ש דבריו באורך, ודבריו תמוהים, איך אשתמיט מני' דבטבל הטבול למע"ש ולמ"ע אית בהו לאו ועשה, ואין עשה דמצה יכולה לדחות עשה ול"ת דטבל, ואפי' בעבר ואכל להו אינו יוצא י"ח משום דהוי מצוה הבא בעברה, וכמ"ש הרב עצמו שם במצה של מע"ש שלא נפדה:

עשר תעשר. לא מצינו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה שנה שנה, ואמר ר"ע בת"כ, עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר מעשר תבואות ומעשר בהמה, והוא פשט המקרא כמ"ש רנ"ו, כי מלת זרעך על זרע הארץ ועל זרע הבהמה, וכן מלת תבואת על שתיהן, כי הדגן והבהמות תבואותיו של אדם הן, שמביאים לו הון ועושר, (איינקינפטע) ועל שתיהן אמר היוצא השדה שנה שנה, כי על זרע השדה יאמר היוצא משדך, או אשר תוציא שדך, אבל היוצא השדה ענינו כל היוצא על פני השדה למראה עיני האדם שנה שנה, זרעים שצמחו מחדש יוצאים ע"פ השדה, וכן וולדי הבהמה שנולדו מחדש יוצאים ע"פ השדה. ואחריו פירש דין שתיהן, על זרע הארץ אמר ואכלת לפני ה"א מעשר דגנן תירושך ויצהרך, ועל מעשר בהמה אמר ובכורות בקרך וצאנך שאין זה על בכורי פטר רחם בלבד שהרי הבכור נאכל לכהנים, אבל כולל בכור ומעשר, וקרא גם למעשר בכור לפי שהוא החשוב מכל העדר שנעשה קדש לה', כדרך אף אני בכור אתנהו (תהלים פ"א), וכן למעלה (י"ב י"ז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנן תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, סמך שתי המעשרות, מעשר זרע הארץ ומעשר בהמה הנאכל לכל אדם. ועוד הוצרך לקראה בכורות, לפי שמדבר על המובחרים שבמעשר, שהן להקרבה והבשר נאכל לבעלים, כי לפי שמעשר חל על תם ובעל מום ומזוהם וכיוצא שפסולין למזבח, לכן כאן שמדבר על ההקרבה הוצרך לקרוא אותם ובכורות בקרך וצאנך:

תבואת זרעך. תבואה הראוי' להזריע, שאם יזרעו אותה תבואה היא מצמחת, והיינו שהביאה שליש שאמרו חכמים שהיא עונת המעשרות. כי קודם שתגיע התבואה לעונה זו אין בה חיוב מעשרות. כדאיתא בירושלמי תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש. ותרגום תבואת זרעך (דיין זאמענברינגענדעס געטריידע). ואם תתרגם זרעך (דיינער אויסזאט) על הזרע שתבואה זו גדולי', א"כ תפטור ממעשר את הלוקח שדה זרוע מחברו, וזה אינו לפי הדין: