הכתב והקבלה · דברים · פרק 16 · פסוק 9

שבעה שבועות תספר לך. מלת לך אינו לתוספת שאין בו צורך כמו שיראה בתחלת המחשבה שאינו אלא תיקון הלשון בלבד, אבל הוא באמת עיקר המכוון במאמר זה, ובא להורות שלא תהיה ספירת שבעת השבועות האלה לבחינת כמות מספרם בעצמותן בלבד, כאשר יחשבו ההמוניים, כי אם אמנם הספירה תהיה לבחינת איכות הנהגת האדם בכל פרטי עניניו ומעשיו, כמו לך לך מארצך הנאמר לאברהם, שיש במלת לך ענין ההטבה לאברהם שאליו הכנוי, וכמ"ש רש"י שם לך לך להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכן ברוב המקומות יש במלת לך ענין הצורך והטבה למי שאליו הכנוי, שימלאו בו חפצו ורצונו שישמר על ידו מן הנזק או יגיע אל המבוקש ממנו, ואף במאמר (שיר השירים ב׳:י״א) הגשם חלף הלך לו יש בו מענין ההוראה הזאת כי היא מליצה שיריית, כאלו ברח הגשם מפני עת הנצנים והזמיר והלך לו אל אקלים אחר לרדת שם להשלים טבעו שהוא חפצו ורצונו והטבה אליו, וכן כאן בענין תספר לך ירמוז במלות הכנוי לתועלת נפש האדם ולטובתו, להתקדש ולהתטהר ביותר בהמשך זמן שבעת השבועות האלה מכל תאוות הטבעיות ומחשבות פחותות, כי גם במלת תספור אין המכוון בו לבד לדעת כמות הימים והשבועות, אבל ענינו כאן גם ההשגחה והעיון (בעאָבאכטונג), כענין (איוב י״ד:ט״ז) צעדי תספור, וכן שם (ל"א) וכל צעדי יספור שאין ענינם שם לדעת כמות מצעדי רגליו, אבל עיקר המכוון בו ענין ההשגחה והעיון על איכות צעדיו והנהגותיו, וכן כאן טעם תספר לך תפקחו על עצמיכם (דוא זאָללסט צאהלען פיר דיך, פיר דיין אייגנעס וואהל בעאבאכטונגספאלל זיין) ותתבונן על נפשך מה הוא הטוב האמתי שתבחר בו, והרע האמתי שתברח ממנו, ולא תעשה שום מעשה בלי לשקול תחלה במאזני משקל הדעת לראות הטובה היא או רעה, וכמו שיתנהג האדם בקבלו מחברו סך מה מן הדמים, שהוא מקפיד על כמות המספר, ועל איכות כל פרטי הנספרים, בל תבא לידו גם מטבע אחת החסרה הגרועה והפסולה, ככה תתנהג בספירת שבעת האלה, שלא תקפידו על כמות מספרם בלבד, אבל תדקדקו ביותר על איכות כל פרט ופרט מהמשך זמן זה, שלא יאבד אחד מהם בחסרון שלמות הנפשי, המגרע והפוסל מעלת נפש האדם ויתרונה, ובכולם ישמור את נפשו מאד להיות בם תמים עם ה', וכמו שהעירתנו התורה ע"ז במקום אחר באמרה (פ' אמור) שבע שבתות תמימות תהיינה, שהמכוון בו על תמימות ושלמות הנפשי כמש"ש. והנה נתבאר (בבחקותי בשבע על חטאתיכם) היות עיקר המכוון בשם שבועה, ההשבה וההחזרה שבמעמד מאסר השבוי לפי שהמשכת כמות זמן זה כמו לכוד ושבוי במאסר מספר שבעה, עד שאין בכחו להתמשך חוץ מגבול זה, אבל צריך לחזור ולשוב בהקפו תמיד תוך גבול זמן שבעה (איין אבגעשפעררטער, איממער צוריקקעהרענדער צייטרוים), מעתה נוכל לבא על כוונה שנייה שהיא באמת עיקר המכוון במה שציותה התורה שבעה שבועות תספר לך, כי הנה ידענו (ממ"ש רנ"ו) שיש שני שרשים בלה"ק, אחד אסור באל"ף כמו ויאסור אותו לעיניהם, והשני יסר ביו"ד כמו ויסרתי אתכם, ושניהם לשון אסירה וקשירה, אלא שאותן שהם באל"ף כולו על אסירת הגוף, ואותן שהם ביו"ד כולן על אסירת הנפש, והדברים דומים כי כמו שיאסרו לגוף שלא יעשה כמעשהו או שלא יצא חוץ מן גבול המקום שגבלו לו, כן יאסרו את כח הנפש והרצון החפשי שבאדם שלא יפרוץ בפעולתו הגבול שגבלה לו חכמת התורה, כי אם לא יאסור הרצון הטבעי יתפשט מהלאה לגבולו הנכון לו, כענין מאמרם אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי אם יניח האדם חפצו ורצונו הטבעי לפעול כפי טבעו, גם אם יאסוף כל שלל הארץ לא ישקט החפץ הפנימי תמיד מלחפוץ יותר, וכן לענין הכבוד המדומה, ההדיוט רודף אחר הכבוד מבקש להיות שר נעשה שר מבקש להיות שר יותר גדול, השיג גם זה מבקש להיות מושל, נעשה מושל יבקש להיות מלך, וכן תמיד כמו שמצאנו בנבוכדנצר הרשע שהיה מלך מלכים ולא נח חפצו עד שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וכן יקרה לאדם בכל כחות נפשו כשיתפשט אחד מהם בלי מעצור, ויעבור גבול התורה והחכמה לא ישקוט לעולם, אמנם התורה תשים גבול לכחות נפש האדם, ותודיעהו דרכי המוסר אשר בהם יוכל לאסור ולקשור חפצו ורצונו הטבעי, מענין זה אמרה תורה (ואתחנן ד') מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, כי המצוה או האזהרה תמנע את האדם מעשות דבר מה, ואם הוא נמנע מלעשותו הנה הוא כאלו נקשר ונאסר בכבלי ברזל, עד שאין ביכלתו להשיגו, או שרצונו וחפצו קשורים בחבלי המוסר והאזהרה שלא לחפוץ ושלא לרצות, וזהו המכוון במלת ליסרך (דיך צו פעססעלן, בעצאֶהמען). ומזה הונח על כלל חוקי ה' ומשפטיו שם מצוה, שבכל הוראתו חיוב התקשרות האדם אלי' לעשותה, ותרגום מצוה (פערבינד- ליכקייט, פערפפליכטונג), וכמ"ש (במשפטים) והתורה והמצוה (ובמכדרשב"י ויחי (ד' רמ"ח) אמרו ויכל יעקב לצוות את בניו, לצוות לברך מבעי לי' אלא דפקיד לון לגבי שכינתא לאתקשרא בהדה, ע"ש. מבואר שפי' מלת לצוות להוראת התקשרו'). וע"ש מאסר חפץ נפש האדם ורצונו הטבעי ע"י מצות התורה ואזהרותי' נקרא התורה בכללה בשם מסורת הברית, כמו שקרא הנביא (יחזקאל כ׳:ל״ז) והבאתי אתכם במסורת הברית, שפי' אאסור אתכם בברית התורה, שלא תהיו חפשיים כרצונכם הטבעי לעשות כתאות לבבכם הרע (ע"ש ר"ש ב"מ), והוא שם מוסר הנאמר בכל כ"ק, כמו לדעת חכמה ומוסר, יראת ה' מוסר חכמה, ע"ש מאסר כחות הנפשיות שישים גבול לכחותיו לכבוש יצרי לבב הרעים. - יצא לנו מכלל הדברים שבשמירת התורה ומצותיה יאסור האדם ויקשור תאות יצרו הרע, וכל תאותיו הטבעיות הם תמיד קשורים ואסורים במסורת הברית, ומבחינה זו צריך האדם השומר תורה ומצותיה להתדמות בנפשו המתאוה להיות כאיש היושב שבוי בבית האסורים, אשר נמנע ממנו חפשיית תנועתו כחפצו ורצונו לבלי חוק וגבול, אבל ילך הלוך ושוב תמיד בתוך הגבול אשר יגבילוהו כותלי חדרו, ככה ידמה האדם א"ע בתאותיו ובחפניו הטבעים, כאלו יושב תמיד בבית מסורת ברית התורה, בל יפרוץ בהם את הגבול שגבלה לו התורה, כי כדי למשול על רוח התאוה צריך האדם לשום חומה עם דלתים ובריח לפניהם לסגור התאות ולאסור אותם שלא תצאנה החוצה, והיא המלחמה שבנפש אדם פנימה להלחם תמיד עם התאות שהטבעו בו מנעוריו, ולשנוא מה שאהב תחלה, ולאהוב מה ששנא מראשונה, ולנצח התאות האלה המסערות בנפשו ונלחמים בו אין לנו כלי מלחמה אחרת זולת התורה ומצוותיה, בו יוכל ללכוד את הצר הפנימי להלחם בו ולהוליכו שבוי ומאוסר תחתיות ולזה אמרו (מכילתא פ' יתרו) כשאמרו ישראל במתן תורה מקבלין אנו עלינו וראה משה שקבלו עליהם את התורה נטל הדם וזרק עליהם ואמר להם הרי אתם קשורים ענובים תפורים, ולהיות שבתורה נוכל להשיג השביה הרוחנית הזאת, לכן קראה המשורר בשם שבי, ואמר (תהילים ס״ח:י״ט) עלית למרום שבית שבי ע"ש בתרגומו. המורם מן הדברים הוא, כמו שיש שני מיני מאסר, מאסר גופני שבשרש אסר, ומאסר נפשי שבשרש יסר, ככה ישנם שני מיני שבויים, אם שבוי גופני הנקרא בשם שבוי, אם שבוי נפשי הנקרא בשם שבוע, ומסתייען הדברים ממ"ש במכדרשב"י (אמור דפ"ט ב') מאן דיתיב בתעניתא בשבתא וכו' כל ההוא גז"ד אתקרע מ"ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכלל, דכלהו דאקרי שבע, ואקרי תשובה. ע"ש. מעתה אני אומר שעל שבוי ומאסר הנפשי כוונה התורה בכוונה שנייה במ"ש. שבעה שבועות תספר לך. כלומר בשבעת השבועות האלה תדקדק ביותר על שבוי ומאסר נפשך, להיותך בם תמיד מוסגר תחת מסורת הברית, ויתורגם שבעה שבועות (זיעבען רעליגיאֶזע וואכען), כי כמו שעיקר הוראת מלת שבוע הוא ההחזרה וההשבה שבמעמד מאסר הרוחני, ככה מלת (רעליגיאָן) יש בה כל הוראות האלה, שהיא מלה מורכבת בלשון לאטיני מן רעליגארע שענינו הקשור והמאסר (בינדען, פעססעלן) וממלת רעליגערע שענינו ההחזרה וההשבה וישוב דעת הנפש (צוריקגעהען, צוריקקאָממען, איבערדעקקען, אינזיכגעהען). והתבונן שלא נמנעו רז"ל מלכנות את התורה בשם שביעי, כאמרם מכדרשב"י (בראשית מ"ז ב') ויכל ה' ביום השביעי. דא תורה שבע"פ ובמכילתא דר"י לפ' משפטים ונמצא ישלם שבעתים אין שבעתים אלא דברי תורה קחו מוסרי ואל כסף החזק במוסר אל תרף אמרו עליו בספרי פ' האזינו אין מוסר אלא דברי תורה. וכ"א בויקרא רבה פ' למ"ד קחו מוסרה של תורה, וכ"א במדבר רבה פי"ז החזק במוסר היו מדובקים במצות. ובמכדרשב"י (פנחס רי"ג) שמע בני מוסר אביך, מוסר דא אורייתא. ולזה נקראה התורה בשם ברית (כבמכילתא פ' בא ובספרי פ' שלח) אין ברית אלא תורה שנאמר אלה דברי הברית (ובתנא דב"א פ"ג) בריתי היתה אתו, אין ברית אלא תורה, כי עיקר הוראת שם ברית הוא לשון התקשרות, והוא המוסר. ובזה תתיישב דעתינו בדבר שהוא תמיה גדולה, אשר עמדו עליה כל המחברים, והוא, למה לא הזכירה לנו התורה שהחג הזה הוא יום מתן תורתינו, והרבה דברים נאמרו בזה מפי המחברים. ולא תתיישב בהם דעת אוהב האמת כפשוטו, אמנם לפי המבואר בלשון שבועות, שיש בהוראתו מסורת ברית התורה. הנה בשם חג השבועות שזכרה התורה, המכוון האמתי בו; חג מ"ת, חג השבועות (רעליגיאָנספעסט, פייער דעס רעליגיאָנסבינדניסעס), ונקרא התורה בכללה בלשון רבים כמו (ס"פ בחקותי) אלה החקים והמשפטים והתורות וכן בהרבה מקומות; ואמרם בתפלה את יום חג השבועות יום מ"ת, השני הוא ביאור אל הקודם לו. והנה רז"ל חכמי המשנה והתלמוד קראו את חג השבועות בכ"מ בשם עצרת, במשנה (חגיגה י"ז) עצרת שחל להיות בשבת, ושם בתלמוד מנין לעצרת שיש לה תשלומין, וכן במקומות אין מספר במשנה ובתלמוד שהוא תמוה, נ"ל כי לדעתם המכוון בשניהם אחד, שם עצרת הוא ביאור לשם שבועות, וכמו שמצאנו לאונקלס ויב"ע (פנחס כ"ח כ"ו) וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, שתרגמו מלת בשבועותיכם בעצרתיכון ובאמת יש במלת עצרת ההוראה עצמה שבמלת שבועות ע"ד שביארנו, כמו שיש במלת שבועות הוראת השבוי ומוסר הרוחני (איינע גייסטיגע בעצאֶהמונג), ככה הוראה זו בעצמה מצאנוהו בשרש עצר, כי גם שרש זה ישמש על המוסגר בבית האסורים (איינגעשפערט), כמו (ירמיהו ל״ג:א׳) והוא עודנו עצור בחצר המטרה דתרגומו כלי בדרית בית אסירי, וכן מקום השבי והגלות נקרא עוצר, מעוצר וממשפט לוקח (ישעיהו נ״ג:ח׳) ר"ל ממקום המאסר שהיה שם עצור וכלוא (ע"ש ר"ש ב"מ), והוא משמש על השבוי ועל המאסר הרוחני, כי כל יום המיוחד להתבודדות הענינים אלקיים קראו הנביאים בשם עצרה, כמו (מלכים ב י׳:כ׳) קדשו עצרה (יואל א׳:י״ד), קדשו צום קראו עצרה, ומאיש מופלא שבב"ד שהיה מתבודד באה"מ בעסק התורה ובעבודת ה' אמר (שמואל א כ״א:ח׳) נעצר לפני ה', כי כל מתבודד יתרחק מן ענינים ארציים לבלי תהיה נפשו מפוזרת על דברים גשמיים חוצה לו, ויתדמה בנפשו להיות כאיש שבוי ונאסר בבית מדרשו שאין לו התחברות והצטרכות עם כל החפצים וקניני העולם הארציים המעבירים את נפשו, והוא הוא השבוי הרוחני; ובס' קול הרמז ריש מסכת שביעית האריך בטעם קריאת שם עצרת לחג שבועות ע"ש. ואת הנראה לדעתי כתבתי. ובחנת ותדע שימי שבעת השבועות האלה נקראו. ימי עומר. ושם עומר תמצית מכוונו שבלים האסורים וקשורים יחד, והמאסר הגשמי הזה יעורר אותנו על מאסר הרוחני, וכבר דברתי מזה באמור. ע"ש. ודברי חכמי אמת מתיקון פגמי הספירות מכוון היטב עם הדברים שנאמר עד הנה. ולפי המבואר במלת שבוע שענינו הקף זמני השבוי והנאסר בכמות מספר שבעה החוזר וסובב תמיד בהקפתו בהמשך כמות זמן זה, אותה ההוראה בעצמה היא במלת שבת, אשר יורה ג"כ על המשך זמן שבעת הימים (כמו באי שבת עם יוצאי השבת) שבמלת שבת יש ג"כ הוראת ההחזרה וההשבה במעמד השבוי והנאסר; ומה ששינתה התורה פה לקרוא את כמות ימי הספירה בשם שבעה שבועות במקום שבע שבתות שקראה אותן באמור, נ"ל לפי שיש הבדל עצמי בין שם שבוע ובין שם שבת, שבשם שבת יש ג"כ הוראת שם יום הפרטי והוא יום המנוחה, משא"כ בשם שבוע, ויש בשם שבוע מה שאין בשם שבת, שבהזכירנו שם שבת להוראת כמות זמן שבעת הימים (וואָכע) כוללים אנו את ששת ימי החול בתוך יום הפרטי הבא עליהם באחרונה והוא השבת כי הכל הולך אחר החתימה וכטפל אחר העיקר, אבל בהזכירנו שם שבוע אין אנו מעלים בדעתנו רק המשך זמני שנכללים בו שבעה אחדים בלתי השקפה אל יום המיוחד שביניהם (טאגע זיבענד), ואחרי שבמשנה תורה המכוון לבאר את התורה באר היטב, לכן בחר יותר בלשון שבעה שבועות לכלול בו גם חיובא לממני יומי והם שבעה האחדים שבכל שבוע, וזה אינו מובן בלשון שבע שבתות. ויש להתבונן עוד על שני שנויים שבין פ' זה לפ' אמור, האחד כי כאן אמר שם המספר שבעה בה"א בסוף שהוא סימן הזכר, ושם באמור אמר שבע שבתות שם המספר בלא ה"א שהוא סימן המין לנקבה (כי שם המספר משלשה עד עשרה סימן המין בו היפך שאר השמות, בשאר שמות סימן הזכר בלא ה"א בסוף וסימן הנקב' בה"א, ובשם המספר לזכר בה"א בסוף ולנקבה בלא ה"א ד"מ שלשה זכרים ושלש נקבות), ושנוי השני מיחיד לרבים, כאן אמר תספר לך לשון יחיד, ושם אמר וספרתם לכם לשון רבים. ואפשר לתת טעם לזה, כי מדרך לשון עברי לדבר בלשון זכר בדבר שמטבעו להשפיע בדבר אחר, אבל בדבר שמטבעו לקבל השפעתו מדבר אחר ידבר בו בלשון נקבה, על השמים שהם משפיעים לארץ אמר האזינו בלשון זכר, ועל הארץ שמקבלת השפעתה ממעל לה יאמר ותשמע הארץ בלשון נקבה, וכן הלב שבאדם אשר ממנו תוצאות חיים והוא המעורר הראשון לתנועת האברים לעשות מעשיהם והוא בבחינת משפיע אליהם ידובר בו בלשון זכר כמו ולבי ראה חכמה, אמנם שאר אברי הגוף שתנועתם לפעולותיהם הוא מצד התעוררות הלב הם בבחינת מקבלים ממנו, ודבר בהם בלשון נקבה, כמו ידים שופכות דם נקי, רגלים ממהרות וכן בכולם (עמ"ש מזה בבהעלותך במראה אליו אתודע), והנה שם באמור תלתה התורה ענין הספירה בהקרבת מנחת העומר, כמש"ש וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות, כאלו ענין הספירה תלוי בהקרבת העומר, והוא המעורר אותנו וגורם את הספירה הזאת, ואחרי שהספירה מוגרמת מדבר אחר ותלוי' בו ידבר ממנו הכתוב בלשון נקבה, כמו בבחינת מקבל, לכן אמור שבע שבתות בסימן מין הנקבה, ולזה אמר שם בלשון רבים, שבהקרבת העומר היה העסק גדול באנשים רבים, אמנם פה שלא תלה ענין הספירה ממעשה הקרבת העומר רק בזמן החל חרמש בקמה, והאדם מדעת עצמו מתעורר לקיים ענין הספירה, לכן ידבר בו בלשון זכר בבחינת מעורר מצד עצמו ויאמר בו שבעה, שבעה שבועות בסימן מין הזכר, לכן אמר ג"כ בלשון יחיד שכל יחיד ויחיד באה לו התעוררת הספירה מצד עצמו. ודברים אלה יש להם מקום למ"ד ספירה בזמן הזה דאורייתא: