הכתב והקבלה · שמות · פרק 23 · פסוק 14

שלש רגלים. אמרו לשון רגלים להוציא את בעלי קבין את החגר ואת הסומא, החולה והזקן והקטן, שאינם יכולים לעלות ברגליהם (רב"ח), ואמר עוד שם בשם המדרש, שלש פעמים שלש רגלים ולהלן הוא אומר תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם, וכן הכתוב אומר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. ע"כ. מלשון זה נראה שהיו עולים ברגליהם כל הדרך מביתם עד ירושלם, וכ"כ התוס' (חגיגה ב' ד"ה ומי שאינו יכול) לעלות מעירו לירושלם. ע"ש. אמנם במדרש (תהלים מ"ב) איתא, כי אעבור בסך, כשהיינו עולים ברגלים ליראות פניו בקספסטאות היינו באים אנו ובנינו בחיל גדול. סקפטסאות הוא בלשון יוני עגלה וצב ומכוסה להגן מרוח גשם ושרב ערש"י שם ובערוך. מבואר מזה שלא היו עולים ברגליהם רק מירושלם לעזרה. ערש"י במתני' ריש חגיגה מי שאינו יכול להלך ברגליו מירושלם לעזרה. ושם ד' ב' מפנקי שאינו הולך בלא נעל פטור שאין נכנסין להר הבית במנעל. - והנה לשון רגלים דקרא פירש"י פעמים, כמו מדוע הכיתני זה שלש רגלים, ולשון הרמב"ם (בפירושו למשנה קמא דחגיגה) אע"פי שהרגל הוא המועד, מ"מ לפי שאמר רגלים ולא אמר פעמים באה הקבלה שרומז שזו אינו חובה על מי שאינו יכול ללכת ברגלי (עתוס' חגיגה ב' ד"ה מפעמים נפק') מבואר דעתו דעיקר לשון רגלים דקרא הוא המועד, וכמורגל בדברי רבותינו לקרוא את המועד בשם רגל, כאמרם חייב אדם לטהר עצמו ברגל, שמיני רגל בפ"ע, חוגג והולך כל הרגל כלו. וכן מסדרי התפלות אמרו ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל. ואין טעם לומר שנקרא הי"ט רגל ע"ש הליכתם ברגל מהר הבית לעזרה. ונ"ל בזה, כי שם רגל שהונח על אבר ההליכה (פוס) ישמש גם על פעל ההליכה והנהגה, כמו וכל העם אשר ברגליך (בא י"א ח') שפירש"י ההולכים אחר עצתך (דיינער לייטונג) וכן לרגל המלאכה ולרגל הילדים (וישלח ל"ג) לרש"י לפי צורך וכח הליכתם וכן תרגלתי לאפרים (הושע י"א) פי' הולכתי אותם והרגלתים בנחת, ומורגל ברבותינו שחוק וק"ר מרגילין לערוה, כלומר מנהיגים ומוליכים, (ביבמות פ"ה) היא מרגילתו והוא מרגילה, היינו ההולכה והנהגה ע"י הסתה ופתוי, (פערלייטען) מזה הענין נ"ל שהונח שם רגלים על החגים והמועדים, כי הם מוליכים מרגילים ומנהלים את ישראל ללכת בדרכי הש"י ומצותיו. כי היסוד אשר עליו נבנה כל הדת הישראלי הוא יציאת מצרים, כי ע"י האותות והמופתים הגדולים והנוראים שנעשו אז לעינינו, ובדרך זה קנה הוא ית' אותנו להיות לו לעבדים לשמור חקיו ומשפטיו, לכן כערך הנהגתו עמנו בהנהגה הנפלאה בענינים שהם למעלה מן הטבע ומשכל האנושי, ככה נתחייבנו אנחנו יוצאי מצרים לעבדו גם בחקים אף שאין מבוא לשכל אנושי להשיג תכלית מכוונם ואין טבע האנושי מסכמת לעשייתם. (עמ"ש ביתרו בדבור אנכי ה"א), ולפי שקיום החקים האלה אינו מוטל רק על הישראלי לבדו, פן יאמרו הדורות הבאים, על מה משונים אנחנו מכל גויי הארץ שאינם מחוייבים רק במצות שכליות וטבעיות, ולמה נסבול אנחנו לבד עול מצות השמעיות, חקים שאין שכל אנושי וטבעו מסכים לעשייתם, כמו שהיצר והאומות משיבין עליהם, והנהגה הנפלאה שהיתה ביציאת מצרים תהי' כשכוחה מדורות הבאים, לכן הפליא הוא ית' חסדו, להורות גם לעיני דורות הבאים שהנהגתו עמהם בדרך נפלא למעלה מן הטבע בלתי מושגות לשכל אנושי, והם הנסים המופלאים שהיו מתמידים בבית המקדש, כמו אש שירדה מן השמים והיתה על המערכה רבוצה כארי (יומא כ"א) ונס הכרובים כאמרם (שם נ"ד) בשעה שהיו ישראל עולים לרגל היו מגלין להם את הפרכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום. ונס נר המערבי שבו הי' מתחיל ובו הי' מסיים וזה עדות שהשכינה בישראל (שבת כ"ב) ונס גדול שנעשה בלחם הפנים שכסדורו כך סלוקו חם, ואמרו (סוף חגיגה) שהיו מגביהין את השולחן ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו. והנס הגדול שלא כבו גשמים אש של עצי המערכה (אבות פ"ה מ"ח) ואף ביום סגריר שהגשמים מרובים לא היו מכבים את האש, ובזה לא נתבטלה העבודה בהקטרת אימורים. והנס הגדול שלא נצחה הרוח את עמוד העשן (שם באבות וביומא כ"א) אף שהמזבח באמצע העזרה הי' מגולה תחת השמים לא היו הרוחות הנושבות מנצחות את עמוד העשן העולה מן המזבח, כדרכן בעשן הדיוט, אבל הי' מתמר ועולה במישור, וכל הרוחות הנושבות לא היו מזיזין אותו להתפזר וללכת לצדדין, לבד ממוצאי י"ט אחרון ש"ס הי' נוטה לצדדין להיות להם סימן אם השנה גשומה וטלולה, ומ"מ לא הי' מתפזר לצדדין. והנס הנפלא שהיו עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, כשהיו מכונסים בעזרה ברגלים היו דחוקים בעמידתם, וכשהיו משתחוים למזרח המזבח בתוך העזרה ומשתחוים לפני ההיכל נתרווח להם המקום ע"י נס עד שהי' כל אחד מרוחק מחברו ד' אמות, כדי שלא ישמע זה תפלת חברו כשמבקש צרכיו לפני המקום ב"ה. הנה לראות כל איש ישראל בכל אחד מימים טובים, את כבוד מלך העליון ית' במקדשו, הלא תגע בלבבו רוממות כבוד יוצרו במדה גדולה, ויבין מעט מהדרת ענין אלהי, יחזק את לבבו לאהבת ה' ולדבקה בו, ויתן הכבוד למלך הכבוד להכנע לפניו ולעבדו כעבד נאמן, ואף שלא ימצא טוב טעם ודעת במצותיו השמעיות ישמור אותם בכל לב, כי כל ענני תשובות שוא לא יכבו את נגה האמת אשר זרח לעיניהם לראות את ההנהגה הנסית והנפלאה, וזרועות התנגדות טבעו תשברנה ולא ימנעוהו מלקיים חקי אלהים ותורותיו. הנה להשגת תכלית נפלא הלזה שהיו חגי ה' ומועדיו מוליכים כל איש ישראלי, שע"י הנסים שראו בבית מקדשו בהתאספם בו, היו מונהגים ומובאים לקבל ולקיים חקי ה' לכן נקראו רגלים (לייטונגספעסטע). הנה השמות השונות הנמצאים בתורה לימים טובים של ישראל, חגים, מועדים, מקראי קדש, רגלים, ועצרת, כל אחד מהם יורה על ענין פרטי חג, ע"ש תנועת השמחה בנסיעתם למעון קדשו ית' (וואללפאהרטס- פעסט) כמ"ש בראה ט"ז ט"ו. מועד, ע"ד התאספם יחד כלם כאיש אחד חברים (פערזאממלונגס- פעסט), מקראי קדש, ע"ש ההכנה והזמנה הנפשית על דרכי קדש (אויפרוף צור הייליגקייט) כמ"ש באמור כ"ג ב'. רגל, אל המכוון מנסיעה ואסיפה זו, והיא להוליכם אל אושר האמתי (לייטונגס- פעסט) ויום אחרון של כל יו"ט נקרא עצרת (אנהאלטספעסט) שגם אחר עבור המועד ונשוב בימי חול ומעשה לא נרף מלהחזיק בידינו ומלעכב בנפשותינו הלמודים היקרים שהתרגלנו בהם בימי המועד, כמ"ש פינחס כ"ט ל"ה:

תחג לי. שם חג הונח לרש"פ על הנקבים והחלולים שבסלעים (האהלונגען, צווישענרוים), כמו חגוי הסלע, והמה ההפסקים הסדוריים שבין הדברים שהיו יחד דבר אחד אם לא היה נעשה הפסק ביניהם, ויקרא מין כלי ההנדסה מחוג (צירקעל), ע"ש ההפסק שבין השטחים שהוא עושה ע"י ההפסק שבין ירכותיו, ויקראו החלולים שבסלע חגוי ע"ש ההפסק שבין בליטות הסלע, ויקרא המועד חג, חג המצות, חג הסכות, ע"ש שעושה הפסק בימי המעשה שלפניו ושל אחריו (פעריען, אינטערוואללע), אמנם יום השבת אינו נערך כלל עם הימים של אחריו כ"א עם מה שלפניו, שהוא סוף ושביתת ימי המעשה שלפניו, וימי המעשה של אחריו הם שיב התחלת זמן חדש: