הכתב והקבלה · דברים · פרק 25 · פסוק 2

והפילו השופט. לא עומד ולא יושב אלא מוטה (רש"י מרבותינו) כלומר כפיפת קומה לבד (געבייגט) והפילו כמו ויפול מעל המרכבה לקראתו (מלכים ב ה׳:כ״א) ותפל מעל הגמל (חיי שרה כ"ד ס"ד) דתרגומם ואתרכין לשון הטי' והשפלת קומה לבד כמ"ש רש"י ורמב"ן שם, ומן התימה שאונקלס תרגם כאן וירמיני', ויותר מכוון תיב"ע וירבעיני':

כדי רשעתו. מלשון זה משמע כי מספר המכות יחשב לפי גודל החטא וקטנו ויש עון קל שאין מלקין אותו כ"א מעט ובעון חמור יותר, רק לא יוסיף על ארבעים, ובאמת זה אינו לפי המקובל. דלעולם מלקין אותו בשוה כפי אומד הבקיאים כחו או חולשתו, ואין הבדל בין חטא קל לחמור, וכבר העיר ע"ז הראב"ע וכן הרלב"ג. ונ"ל כי אין פי' מלת כדי כאן כמו כדי גאולתו (ויקרא כ״ה:כ״ו) שהוא לתאר השיעור בערך האיכות והכמות (גענוג, הינלאֶנגליך), וכמ"ש רז"ל שם כדי גאולתו מכאן שאין גואל לחצאין, אבל פי' מלת כדי כאן כדרך שמשתמשין בו רבותינו הרבה, קראו לדבר שסבובו מעוגל בשם כד (חולין ס"ב) ראשו אחד כד, ועל המסובב שבא דבר זה בסבת אחר דרך גררה יאמרו כדי נסבה (ע' ערוך), ויאמרו בדרך כלל מלת כדי להוראת הסבה, ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העברה, ויתכן ששם כדור המונח על דבר עגול המתגלגל על סבובו, כדור אל ארץ (ישעיהו כ״ב:י״ח) הוא שם מורכב מן כד, דור, כי דור ענינו גם עגול וסבוב (קרייז) כאשר תמצא באוצל"הק שרש דור. ומזה מלת כדי רשעתו כאן, פי' לסבת רשעתו, שלא יהיה המכוון בהכאה לנקום ממנו וכדומה מכוונות גרועות, אבל תהיה הכוונה האמתית להכותו על רשעתו שהרשיע לעשות נגד רצונו ית' לא זולת. ובאמת לפי המקובל מרז"ל דבעדים זוממין משתעי קרא שלפנינו (ע' רמב"ן), ביאור מלת כדי כמו בשאר מקומות, כי מן המבואר (במתני' דמכות ד"ה) שמשלשין בממון ר"ל שמחשבין בעדים זוממים בתשלומי ממון כפי מנינם, אבל אין משלשין במכות, שאם העידו על אחד שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממים, כל אחד מהעדים לוקה ארבעים, ואין מחלקין המלקות כפי מנין העדים, ולזה אמרה תורה על כל אחד מהעדים זוממים והכהו כדי רשעתו, ולא תהיה ההכאה לחצאין, דומה למ"ש על כדי גאולתו. ועוד נ"ל אמת הוא דלרבותינו עונש המלקות שוה בכל איסורין שחיובן מלקות, ובכל זה אין לשון כדי רשעתו שאמרה תורה מתנגדת להם, כי יש ויש גם לרז"ל מי שרשעתו גדולה שילקה יותר ממי שרשעתו קטנה, כגון בעושה מעשה אחד לבד ויש בה חיובי מלקות הרבה, כגון חורש תלם אחד (במכות כ"א) שחייב עלי' משום שמנה לאוין, ואוכל גיד הנשה בחלב (פסחים) זה ילקה שלש מאות ושנים עשר הכאות, הנה עז"א תורה כדי רשעתו כל אחד ילקה לפי ערך גודל רשעו, וקטנו, וידענו עוד מלשון כדי רשעתו אם עונש המלקות אינו די לפי ערך המעשה, כגון שעבר על לאו שחיובה מלקות ובאותו מעשה עצמו הצטרף גם חיוב מיתה, הנה בזה יהיה עונש המלקות פחות מכדי רשעתו, לכן הקפידה התורה לומר כדי רשעתו, לפי ערך רשעתו אתה מחייבו מלקות ולא פחות מכדי רשעתו, וכן אם במעש' שלו יש בה ממה שבינו למקום ובין שבינו לחבירו, הנה אם ילקה זה לבד לא יושלם לניזק מה שנפסד ע"י, וכיון שעונש המלקות בזה יהיה פחות מכדי רשעתו לא ילקה כלל ומשלם ואינו לוקה. (ואין להשיב ע"ז מסוגיא דאלו נערות (ד' ל"ב) דאמרי' בפי' רבתה תורה ע"ז לתשלומין, ע"ש. כי באמת אין סתירה מדבריהם למבין). וראיתי להרמב"ם רפי"ז מסנהדרין כמה מלקין את המחוייב מלקות ? כפי כחו שנאמר כדי רשעתו, שלא יוכה אלא כפי כחו (וכ"כ בסה"מ, סי' ש'), והדבר צריך ביאור להבין במלות כדי רשעתו כפי כחו. ונ"ל לפי המבואר למקצת בעלי הלשון שעיקר הוראת רשע הוא ההתחזקות וההתאמצות לעשות שלא כדת, כמ"ש אונקלס ויעפילו לעלות ההרה וארשיעו ר"ל התחזקו והתאמצו, כטעם עפל שענינו החוזק, ומזה בכל אשר יפנה ירשיע (ש"א ד') ר"ל יתחזק ויתאמץ שלא כדת, כחק המלכים לקחת ארצות זולתם בחזקה כענין כל דאלים גבר. ומזה לא יועילו אוצרות רשע (משלי יו"ד) חיל הנאסף בכח ועוצם יד. הנה לפי"ז יהיה טעם כדי רשעתו כפי חוזק כחותיו ואומץ גופו. ועיי' לחם משנה שם דממלת במספר הוא דילפי' לפי כחו, ויבואר אחר זה. הנה לכל אחד מהדרכים האלה לשון המקרא מבואר מוסכם לדעת רבותינו. והכתב והקבלה תואמים יחדיו:

במספר. שיהיה שם מי שימנה מספר המכות כדי שלא יוסיפו, כמו שדקדק והכהו לפניו, שתהיה ההכאה לפני השופט שיהיו עיניו בהכאות ההם כדי שלא יעבור המלקה אותו החק שהוגבל עליו, ככה דקדק שיהיה אחד מונה (רלב"ג), ואם נפרש במספר על הסכום, כמו מספר ימיך אמלא (אנצאהל, זוממא) המקרא סתום, כי לא פירש איזה כמות הסכום, וצריכים לפרש סכום המוגבל (בעשטיממטע צאהל), כי סכום ההכאות צריכי' להיות מוגבלי' לפי מה שאומדים כח המוכה, מרבים לבעל כח וממעטים לחלוש בגופו. ואין ענין ההגבלה חסר בלשון מקרא, כי הוא מובן ג"כ בלשון מספר, כמ"ש באמור בעד ממחרת השבת השביעית תספרו. ודע דלרז"ל. במספר ארבעי'. במספר הסמוך לארבעי', או הסוכם את הארבעי', דעקרי' למלת במספר שהוא ס"פ, ואותבי' לתחלת מקרא שאחריו. ובהשקפה ראשונה יראה לזרות גדולה, ובאמת אין זה תימה כ"כ דבכמה מקראות מוכרחים אנו לומר כן (כבדה"א ט' מ"ב) ואחז, חוזר גם לס"פ שלפניו, כמבואר שם (חי"ת ל"ה), וכן שם (ח' ל"ב) ומקלות, חוזר גם לס"פ שלפניו כמבואר שם (ט' ל"ז), וכן (יהושע י"ג ז') וחצי השבט המנשה דס"פ חוזר גם לתחלת פסוק שאחריו, ושם (פסוק ג') והעוים, דס"פ חוזר למקרא שלאחריו, כמבואר (חולין ס') ובתוס' שם ד"ה עוים. וכן (בוישלח ל"ו י"ב) ותמנע, מחובר גם לפסוק שלפניו, כי תמנע הי' בן אליפז, ושם פילגשו הי' ג"כ תמנע (ע"ש רשב"ם ובפי' הגר"א לדה"א א' ל"ו). ונ"ל עוד, הא דלפי המקובל מרבותינו, שלא יוכה המחוייב מלקות עד שישער הדיין באדם המוכה לפי כחו ושניו ומזגו וצורת גופו, אם יוכל לסבול העונש המוגבל ל"ט יוכה, ואם לא יוכה כפי שיעור סבלו (ערמב"ם בסה"מ שלו מצוה ש') דבר זה הוא מאומת בלשון במספר דאמר קראי כי ברוב דברים הנספרים והנמנים משגיחים בהם על שני ענינים, על כמות המספר בכללו, ועל איכות פרטי הנספרים, והוא בעצמו לשון ספירה הנאמר (באיוב י״ד:ט״ז ול"א) צעדי תספור, וכל צעדי יספור, שאין המכוון בזה ספירת כמות צעדיו כ"א איכות צעדיו אם הם בדרך הראוי וכן לשון ספירה הנאמר בזב וזבה (מצורע י"א) וספר לו שבעת ימים, וספרה לה שבעת ימים, שהמכוון בהם ספירה כמות הימים וספירת איכות הימים, אם הם נקיים מזיבה, וזהו ג"כ לשון ספירה בספירת העומר (אמור כ"ג ט"ו כמבואר שם, ככה בלשון מספר דקרא דילן המכוון בו הכמות והאיכות, וטעם והכהו במספר הדיין יצוה להכותו, בשיעור כמות הכאות לפי איכות המוכה (מיט ערוואָגנער מאאסגעבונג):