הכתב והקבלה · שמות · פרק 6 · פסוק 26

הוא אהרן ומשה. ואלה הנכבדים מכל בית אבותם הם האנשים שבדין ובראוי אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל, כי היו ראויים להיות דבריהם נשמעים אצל כל ישראל, הם המדברים, הם היו ראויים לדבר לפרעה ולהיות נשמעים ממנו, (הנ"ל):

על צבאותם. פירש"י בצבאותם, כל צבאם לשבטיהם, שלא ישאר מהם שום אחד שלא יצא ממצרים (ערא"ם) אמנם לא מצאנו עד הנה שהתנה הוא ית' תנאי זה עם משה ליציאתם לשבטיהם. ועוד כיון דרוב לשון צבא ישמש על אנשי מלחמה, א"כ הפחותים מעשרים והיתרים על ששים שאינם בכלל צבא, יהיו נשארים במצרים. לכן נ"ל אחרי שהיה המכוון ממנו ית' שלא יצאו כפחותי' ונבזים, כ"א כאנשי כבוד מלובשים לבושי יקר ובגדי כבוד, כאמרו ית' למשה והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלו כלי כסף וכלי זהב ושמלות לשום אותם על בנותיהם ובניהם, הנה תנאי זה המפורש ממנו ית' אל משה, הוא אשר הזכיר כאן, אשר אמר ה' להם הוציאו את בנ"י מארץ מצרים על צבאותם, כלומר מעולים וחשובים ביקר כבודם, (עמפאָרגעהאָבען און איהרע פראכט) מלת על ענינו חשיבות מעלה כמו הגבר הוקם על (ש"א ב') ואל על יקראוהו (הושע י"א) ואת עשית על כלנה (משלי ל״א:כ״ט) עלי היו כלנה (מקץ מ"ב) ושם צבא ענינו תפארת וקישוט הדר ויקר (פראכט, צירדע) כמו גאון כל צבי, צבי תפארתו, ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים דתרגומו תושבחת עממיא. עמ"ש במראות הצובאות (ויקהל ל"ח) ויוצאי צבא (במדבר א' ג'):