הכתב והקבלה · בראשית · פרק 34 · פסוק 27

באו על החללים. המפרשים יוסיפו מלת לפשט, להודיע תכלית בואם על החללים האלה' והנה מלבד שאין להוסיף על לשון המקרא ללא צורך, גם גוף המעשה נראה זר אחרי שמבאר והולך במקרא פרטי הבזה צאנם וגו' דברים שהם יקרי ערך, מה להם לפשט בגדי החללים האלה שהיו לבושים בהיותם כואבים, שמסתמא הם פחותים מאד בערכם באין שוים בכדי טורח הפשטתם, לכן נ"ל יותר נכון לפרש מלת על מענין על עולת התמיד ומנחתה, על כל לבונתה, שענינם כטעם מלת מלבד (אויססער) ויהיה טעם המקרא, מלבד החללים שעשו בהם באו בני יעקב ויבזו העיר ואין כאן לשון קצר, ובא הכתוב להודיע, שלא היה בזתם אותם לחמדת ממונם כ"א להנקם מאנשי רשע אשר מעשה הנבלה ישר בעיניהם, עד שהתרצו להמול, וזה שאה"כ אשר טמאו אחותם:

אשר טמאו. כלומר אשר גרמו וסבבו הטומאה, כי אף שאנשי שכם לא היו פועלים עצמיים בדבר הנבלה, מ"מ מפני שהיו יודעים בו ושותקים, וגם התרצו להמול והשתדלו לייפות הדבר לכן נתיחסה המעשה גם אליהם, ע"ד מי שבידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בו. הלא תראה כי מי המבול שהיו באמת לרשעת עון הדור ההוא, וקראו הכתוב מי נח, ככתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ, על שהאשים ונמנע להתפלל עליהם ולהצילם, נקראו מי נח, שהוא היה סבה לאבד הדור ההוא, כדאיתא במכדרשב"י (ויקרא י"ד ב'), ובזה אין צורך לתוספות דברי' כתיב"ע שתרגם דסאיבו בגווה אחתהון, וטמאו הוא פעל מסבב (כאשר זכרתי בבשלח במה תצעק):