הכתב והקבלה · בראשית · פרק 37 · פסוק 26

מה בצע כי נהרג. לכל המפרשים המכוון במאמר זה, מה ממון נתהנה אם נהרגהו, וגם צריכים אנו לכסות ולהעלים את מיתתו, כי לא נוכל להתפאר בה בשביל צערו של אבינו, והנוהג שבעולם כשאדם מתנקם משונאו, אין הנקמה חשיבה בעיניו אם לא יוכל להתפאר בה (כמ"ש הרב בחזקוני). הנה דברים כאלה כמדקרות חרב בלב כל איש משכיל, להעלות בדעתו מחשבה בזויה ונמאסת כזו, למנוע עצמם מרציחת האח מחמת שלא יוכלו להתפאר בעולת ידיהם, ולבחור תחתיו למכרו כדי להרויח ממון על ידו, ומה המה עשרים כסף לתשעה אחים בני יעקב, אשר העיד עליו הכתוב מרוב עושר ונכסים אשר לו ככתוב ויפרוץ האיש מאד. לא כן אנכי עמדי, ולדעתי דברי יהודה אלה הם תוכחות מוסר אל אחיו לגנות מעשה השלכתם אותו אל הבור, אשר בנקל יוכל לבוא בה לידי סכנה ע"י פריץ חיות וכדומה מהמזיקים, והגדיל יהודה בעיני אחיו גרם מיתתו כאלו המיתוהו בידים ממש, כמו שהוא האמת שאין בין ההורג את חברו בידים ובין המסבב עליו המיתה כ"א דינא רבה ודינא זוטא. ועתה שמע תחלה פתרון המלות הבאים בדברי יהודה, והוא זה, "בצע" כטעם בצע אמרתו, וכמו יבצע מעשהו, והוא לשון הבאת דבר אל גמר תכליתו ותרגום מה בצע (וועלכע אויספיהרונג!). וכסינו, אין פי' העלם כדי שלא יתראה, אבל הוא לשון מכסה ומלבוש (כי לשון כסוי נאמר פעם על המכסה על הדבר כמו וכסהו בעפר, ופעם על המתכסה כמו ותכס בצעיף), ופי' וכסינו, נכסה אותנו כלומר נעשה לנו מכסה ומלבוש (וויר ווערדען אונס איינהיללען מיט זיינעם בלוטע), ויש א"כ בדברי יהודה מליצה נפלאה, והוא, ידענו כי כל הנהגה שיתנהג האדם בה נקראת בדרך מליצה מלבוש או בגד, כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כי כמו שהמלבוש המכסה את הגוף בו יתראה לעיני אדם, כן תתראה מדת הנפש מפעולה והנהגה חיצונית, כשיתנהג האדם למשל בפעולותיו במדת הכעס נאמר עליו לבש מדת הכעס, כי יתראה לעיני אדם בלבוש זה, כשיתנהג במדת הנדיבות נאמר שלבש לבוש נדיבות, וכן לבוש קנאה, ה' מלך גאות לבש וכדומה הרבה במקרא, הנה על הרשעים הגמורים אשר לא ידעו בושת על החמס שבכפיהם אמר המשורר בדרך מליצה, יעטוף שית חמס למו (תהילים ע״ג:ו׳) כלומר יעשו להם מן החמס עטיפת קשוט להתפאר, ואמר הנביא (ישעיהו נ״ט:ו׳) ולא יתכסו במעשיהם מעשי און, ר"ל אין ראוי להם לעשות מכסה ומלבוש מן החמס שבידיהם ולהתראות בה, ומליצה זו עצמה אמר יהודה פה, מה בצע כי נהרג את אחינו, כלומר הביטו נא אחי וראו התכלית שיולד לנו מהסבת והגרמת מיתה לאחינו "וכסינו את דמו", תכלית זו יהיה לנו לעשות לנו מכסה ולבוש מדמו, כלומר רשמי כתמי דם אחינו בכנפי בגדינו ימצאו תמיד, ולעולם נגד עינינו יסובבנו והחמס לא יתעלם ולא יסתתר ממראה עינינו ולבנו, כאלו תמיד דמיו יהיו צועקים נגדינו אתם הוא ששפכתם הדם הנקי, ובזה תמיד לא נמצא מרגוע לנפשותינו. ועל המליצה הנפלאה הזאת הכוללת מוסר גדול כזה אמר ריב"א (ברבה על פסוק זה) בשבח יהודה הכתוב מדבר, כי אין לך שבח גדול מזה, (ודברי מת"כ על מאמר זה דחוקים), להוכיח את פני האחים בדברי תוכחה ומוסר היורדים תוך חדרי לבם. וכמדומה כי על המבין בדברי יהודה כוונת הרוחת ממון אמר ר"ש (סנהדרין ו') כל המברך (מגדף כמו ברך נבות) את יהודה ה"ז מנאץ (ע"ש מהרש"א ח"א). והטור בפירושו מביא בשם המדרש, אמרו לו לבצוע את המוציא אמר להם למה לנו לבצוע ונהרוג את אחינו. ובמ"כ פירש בעת שישבו לאכול לחם ורצו לבצוע אמר יהודה מה יתרון לנו לברך על הבציעה כי נהרוג את אחינו, וע"ז נאמר ובוצע ברך נאץ ה'. ע"כ, ועל כוונה זו יש לפרש גם סיפא דקרא, וכסינו את דמו, וכסינו לשון אכילה, מלשון הכוסס את החטה, ויש דומה לזה בעברי, כמבואר אצל מכסת נפשות, תכוסו על השה, וטעמו כל אכילתנו יהיה מעורב עם דם אחינו, והכונה איך ינעם אוכל לנפשותינו בשעה שאחינו משוקע בצער ונטוי למות: