הכתב והקבלה · בראשית · פרק 16 · פסוק 2

הנה נא עצרני. מלת הנה ישמש גם שמוש ההמשך, לחבר שני משפטים שהאחד תולדת השני, זה סבה לזה, כמו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, חלק השני תולדה מחלק הראשון שבמאמר. וטעמו אחרי שאנכי מעותד למיתה למה לי (דא איך וגו' וואצו) וכן הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים ונהפכו לדם, הפיכת הדם יהיה הנמשך מן ההכאה, ולכן יקדם להם מלת הנה לשמוש ההמשך ותרגומו (דא), וכן כאן הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אחרי שעצרני לכן בא (דא איך זאָ קאָממע). מלת הן ישמש שמוש ההמשך, כמו הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע, הקריאה נמשכת מסבת קריבת הימים, הן גביר שמתיו לך ולכה אפה מה אעשה, מניעת הברכה היא לסבת היותו גביר עליך. הן עשו אחי איש שעיר אולי ימשני והייתי וגו'. ועד"ז הן לא הובא את דמה אכל תאכלו אותו (שמיני יו"ד), הן היום הקריבו וגו' ואכלתי וגו' חטאת (שם) הן עוד היום גדול, לא עת האסף - ומעתיקי התורה ללשון אשכנזי האחרונים הרגילו עצמם לתרגם בכ"מ מלת הן הנה (זיעהע) כמלת הקריאה (אינטעריעקטיאָן, עמפפינדונגסוואָרט), ואם תבדוק אחריהם בעין יפה תמצא על הרוב שאין מקום בו אל מלת הקריאה, ובפרט כשהדבור נכח אל הש"י, כמו הן גרשת אותי היום, הן בני ישראל לא שמעו אלי; או כשהוא יתברך המדבר, כמו הן קרבו ימיך למות, הן האדם היה כאחד ממנו וכדומה, אין מן הראוי לתרגמו למלת הקריאה, אשר יורה אם התרגשות הנפש והמייתה בהפעלותיה בדבור, אם לעורר כוונת השומע אל אשר ידובר אליו, ואין כל אלה נאותים אליו יתברך המרוחק מכל אלה תכלית הריחוק, ובלעדי כל אלה אין מתפארת הלשון להרבות כ"כ במלות הקריאה, ומעוטן יפה, כאשר יטעם כל חיך בעל מליצה. עמ"ש בלך לך הן לי לא נתת זרע שם העירונו מדעת המתרגמים אונקלוס ויב"ע ומדעת רבותינו שיש במלת הִנֵה גם המכוון על ההתרצות בדבר (איינווילליגונג) והשמחה בו, וענין הבקשה, ובאמת ענינים אלה קרובים זה לזה, כי ההתרצות בדבר מן הדברים גורם להשתדל להשיגו ולבקשו, ואם השיגו ישמח בו, ויראה שמזה הסתעף מלת הון על העושר והנכסים (הון ועושר בביתו) כי כל רצון וחפץ האדם בזה ומשתדל בהשגתו והנה הוא שמח בו, וממלת הנה שהוראתו ההתרצות בדבר שמשו רבותינו לומר על דבר שהוא לפי החפץ והרצון (ב"ר פ"ג) דין הניין לי יתהון לא הניין לי, כלומר העולם הנברא עתה הוא כחפצי ורצוני. ואמרו (ב"ר פע"ח) ואני אתנהלה לאטי להיני להיני אני מהלך, ופרש"י והערוך להיני בנחת והיינו כפי החפץ והרצון, (זאנפט, בעקוועם) וכן לשונות הנאה הרגיל בדברי רבותינו, הרוצה להנות יהנה כאלישע, ברא בריות ואילנות להנות בהם ב"א, כל הנהנה מן עה"ז וכדומה, כלם מסתעפים ממלת הן והנה, לפי מכונו על ההתרצות בדבר והשמחה בו, לפי"ז המכוון במלת הנני, חפצי ברצונך (איך בין ווילליג) וכן ותהינו לעלות ההרה (דברים א' מ"א) ותהינו כמו ותתרצו (איינגעווילליגט) הפך המיאון הקדום, ושתי הוראות שבמלת הנה על הרצון והמבוקש מכוונים במאמר (ישעיהו מ״א:כ״ז) ראשון לציון הנה הנם, מלת הנה על ההתרצות, ומלת הנם על המבוקש, כלומר נתרצה מבוקשם (איהר וואונש איזט בעווילליגט) וטעם המקרא, הדבור הראשון אשר יאמר לעתיד לציון היא "הנה הנם" כל הטובות והצלחיות אשר בקשו מאז, עתה באו ונתמלאו, ובזה רישא דקרא דומה לסיפי':

אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי (רש"י) אפשר שכונתו בזה למה שיאמרו שהסבה לעקרות הוא השומן והדשנות הסותמות מעברי הזרע לקבל הזרע, ולכן בחרו האמהות לתת שפחתן לבעליהן. כי בראותן שפחה יורשת גבירתה שוכבת בחיק בעלה, יקבלו התפעליות וצער גדול, ואולי בתחבולה זאת וצערן יתמעט הדשנות וכעובד' דריב"ז עם אספסינוס קיסר, וזהו אבנה ממנה רצה לומר בסבתה: כ"כ במנחה בלולה, ואין ספק שלא סמכו ע"ז, כי אמנם עיקר תוחלתם על העליון אשר העתירו אליו, ולקיחת הצרות לביתם היתה אצלם להוציא כחניות הדבר אל הפועל באיזה דוגמא וסי' כדעת הראשונים שכל גזירת עירין אין קיומם מוחלט ואפשרי הוא להתבטל בעוד שלא יצא לאיזו פעולה דמיונות כמבואר בענין המקלות שהציג יעקב בפרשת ויצא: