הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 22 · פסוק 2

וינזרו מקדשי בני ישראל. יצוה אל הכהנים שיפרשו מן הקדשים, ואינו מבואר בקרא ממה יהיו פרושים, לכן יוסיפו המפרשים שבימי טומאתם יהיו פרושים מלהתעסק בקדשים, והוא הענין המדובר ממנו אח"ז בפרשה, וכ"ד רבותינו (סנהדרין פ"ג ב') וטמא ששימש: אמנם (זבחים ט"ו ב'), יליף לוי ממקרא זה, זר שעבד מחלל את הקדשים ופוסלן, ופירש"י שם דה"ק קרא. וינזרו מקדשי, הכהנים יתרחקו בטומאה מכל קדשים. בני ישראל ולא יחללו. והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללו, ופירוש זה דחוק מאד, דא"כ אות וי"ו במלת ולא יתרה; ולולי דבריו הייתי אומר דללוי אין המקרא מדבר כלל מהפרשת הכהנים מקדשים בימי טומאתם, רק מהרחקת הזר מלעשות עבודה בקדשים, ופירוש. וינזרו מקדשי בני ישראל, בנ"י יהיו פרושים מן הקדשים, מלות בני ישראל, מוסב על וינזרו, כמו (הושע ח׳:ב׳-ג׳) לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל, שמלות ישראל מוסב על לי יזעקו, (וכן באחרי י"ז ה'), וזבחו זבחי שלמים לה' אותם, מלת אותם מוסב על וזבחו, וכן (לקמן ט"ו), ולא יחללו את קדשי בני ישראל, פי' הרמב"ן מלת בנ"י מוסב על ויחללו וכאילו אמר. ולא יחללו בני ישראל את קדשי. וכן כאן כאלו אמר. וינזרו בנ"י מקדשי, ואין טענה ממלת מקדשי שהוא נסמך, כי בא הנסמך במקום נפרד, כמו השכוני באהלים (שופטים ח׳:י״א), יורדי אל אבני בור (ישעיה מ"ד), חלוני שקופים אטומים; והנה לפי המבואר שסימן למאמר המוסגר הוא כשיבא בסופו טעם מפסיק ממה שלפניו (עמ"ש במשפטים עד שה חיים), גם כאן מאמר ולא יחללו את שם קדשי שהוא באתנח הוא מאמר מוסגר לבאר טעם נזירות הזר בקדשים כדי שלא יחלל, ומאמר אשר הם מקדישים לי מחובר אל מה שלפניו, אם כן מלת מקדשי נסמך אל אשר הם מקדישים לי, כי כבר מצאנו סמיכות במלת אשר, מקום אשר דבר המלך (אסתר ד׳:ג׳), מקום אשר אסירי המלך, מקום שיפול העץ; ובהשקפת עומק כוונת המקרא אין כאן הפוך הלשון, כי אחר שהמכוון בזה, שבעל הקרבן עצמו אף שהוא הקדישו בכל זאת יהיה פרוש ונבדל מעבודתו, והיה ראוי לומר וינזרו בנ"י מקדשיהם, ואמר בלשון קצרה וינזרו מקדשי בנ"י, וטעמו שב"י יהיו פרושים מקדשי עצמן (אבגעזאָנדערט פאָן איהרען הייליגטהימערן זאללען דיא זאֶהנע ישראל'ס זיין), ומלת ב"י משמש לשלפניו ושלפני פניו, ולפי"ז מלת מקדשי הוא נסמך כמשפטו. והנה לרש"י צריך לסרס המקרא, ורע"ס כ' יזהיר בזה שלא יחשבו הכהנים שלגודל מעלתם יהיה קדשי העם כחולין אצלם (כענין מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב), ואמר ולא יחללו וגו' אשר הם וגו' ר"ל לא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש: