ויצום אל בני ישראל. לרש"י צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה, ודבר הצווי מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, ולרמב"ן צוה שניהם אל בני ישראל שידברו להם כל אשר יצום, ואל פרעה להוציאם מארצו. ורע"ס פי' ויצום, שצוה אותם לשרים, כמו ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וצוך לנגיד. אל בנ"י. על בנ"י כמו אל ההרים לא אכל, ואל פרעה להוציא. ועל פרעה מנה אותם לשרים בענין הוצאת ישראל ממצרים. באופן שישראל וגם פרעה ישמעו על כרחם למשה ולאהרן הממונים עליהם מאתו ית'. וקרוב לזה פי' רי"ע ויצום כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם בעיני ישראל ובעיני פרעה באופן שיקובלו דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרים. ויצום כענין הוא צוה ויעמד, אני צויתי למקודשי, את העורבים צויתי לכלכלך, הנה צויתי אשה אלמנה, כי כל מה שיקבע השם בלב כל פועל מדבר ובלתי מדבר או בטבע כל נמצא, הוא צוויו ומאמרו. והעד על פי' זה ראה נתתיך אלהים לפרעה, ירצה נתתי יראתך וכבודך עליו:
קריאה במקור
הכתב והקבלה · שמות · פרק 6 · פסוק 13
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- HaKtav VeHaKabbalah, Frankfurt 1880
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002009558
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1d360d833eab48758df23419c3d82c5543efe93f7b6a6de53ff26f74bc48ba7e