הכתב והקבלה · שמות · פרק 17 · פסוק 4

ויצעק משה. לא היתה צעקתו על עצמו על שהתלוננו עליו ונתיירא שיסקלוהו, כי הם שאלו דבר שהוא הכרח לחיי אדם ואי אפשר בלעדו, וחלילה לו לעבד הנאמן בכל בית ה' שיתרעם על ישראל לפני ד', ויבקש לעורר מדת הדין על ישראל בעת צרתם הגדולה, ולזה אה"כ ויצעק משה אל ה' לא אלהים; אבל צעקתו זאת היא תפלה לעורר מדת הרחמים על ישראל להושיעם מצער הצמאון, וכ"א בספרי להודיע שבחו של משה שלא אמר הואיל והם מדיינים עמי איני מבקש עליהם רחמים אלא ויצעק משה. ע"כ. ואמר מה אעשה לעם הזה, הודיעני נא במה ארווה צמאון העם, הלא זה הוא היותר הכרחי לחיי אדם וצדקו מאד בתלונתם עלי, ואם יתאחר עליהם עוד מעט זמן בהתגברות הצמאון לא ירע בעיני אף אם יבזוני בתכלית הבזיון עד שיסקלו עלי אבנים מגודל צערם, כי אין אדם נתפס על צערו. ואין וסקלוני מאמר החלטי שבודאי יסקלוני (זיא ווערדען מיך שטייניגען), אבל הוא מאמר רשותי (מאֶגען זיא מיך שטייניגען), ראוי להם לסקל נגדי באבנים, כי רועה הצאן מחוייב לנהל צאנו על מי מנוחות לא במקומות אין מים. שרש סקל לא ישמש דוקא על המיתה, מדכתיב ויסקל באבנים את דוד (שמואל ב ט״ז:ו׳) ולא מת. וכשהמכוון המיתה בסקילה יבואר בו על הרוב, כמו וסקלתו באבנים ומת (עמ"ש מזה באמור כ"ד י"ד); הנה רועה הנאמן מאהבתו את ישראל דן אותם לכף זכות בתלונתם עליו והפך בזכותם, וקיבל עליו ברצון אף מכות ופצעים שיעשו בו בסקלם בו מגודל צערם, והצדיק אותם לפני ד' והשתדל בהתעוררות רחמים עליהם להושיעם מצרתם. וקיים בזה אבי הנביאים את אשר נצטווה, ככתוב (וארא ו' י"ג) ויצום אל בנ"י, שאמר עליו (בספרי פ' בהעלותך) א"ל היו יודעים בני סרבנים הם טרחנים הם על מנת כן תהוי מקבלין עליכם שהם מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים. ע"כ. והנה אף שלא אמר וסקלוני בדרך החלטה כ"א בדרך תנאי ורשות, מ"מ משה לגודל מעלתו מדהוציא מלה כזו בשפתיו, מצאו רבותינו לתפסו כאילו תבע עלבונו, עיי' ברבה ובמכדרשב"י. ויש למפרשים דרכים אחרים בזה: