הכתב והקבלה · דברים · פרק 17 · פסוק 6

על פי שני' עדים. רבותינו למדונו ממקרא זה שאין מיתה בלא התראה (ר"ה כ"א ע"ב), ומהרש"א בח"א שם תמה ע"ז מהיכן מוכח, ע"ש. ונ"ל שממלת עדים למדוהו, ששרש יעד הוראתו ג"כ לשון התראה כמו והועד בבעליו (ערש"י), וכן העד העיד בנו האיש (בראשית מ״ג:ג׳), ויש א"כ במלת עדים הוראה משותפת ומותאמת, על האנשים שראו את הדבר ועל ההתראה שהתרו בעובר (ווארנענדע צייגען), ובמכות ו' אמרי' שיהיו ב' עדיו מתרין בו שנאמר ע"פ שנים עדים. וע' בסנהדרין מ"ז ילפי' לה מן יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה. ורשד"ל היטב לדבר בזה בקצת יתר ביאור וז"ל, בכל המקרא אין לשון עדות אלא התראה והזכרה כמו העד העיד בנו האיש, כי אתה העדות בנו, וזולתם רבים, וכן הן עד לאומים נתתיו מזהיר ומתרה לבלתי עשות דבר מיוחד, והוא קרוב בענין לנגיד ומצוה, וכן עד הגל הזה ועדה המצבה לא יתכן לפרש אותם מענין עדות לפני ב"ד, כי העדות בב"ד תהיה לאחר מעשה וכאן העדות קודמת למעשה, כאמרו אם אני לא אעבור וגו' מלבד כי העדות תהיה תמיד לפני אחרים זולת החוטא עצמו וכאן לא תהיה רק לפני העובר עצמו, והנה על כרחך אין הכוונה אלא שהם יזכירונו בריתנו, כי כאשר נראה אותם נזכור הברית אשר כרתנו כאשר העמדנו אותם, והנה זה כאלו הגל והמצבה בפיהם יזכירונו ויזהירונו שלא נעבור אותם איש לרעת אחיו, כי אמנם המסהיד בב"ד עונה יקרא ולא מעיד, ואין ענין לשון העיד אלא הזכרה והזהרה, וכן המצות נקראו עדות להיותן אזהרות והתראות, ולא יצדק השם הזה אלא על המצות ל"ת. והנה בשירת האזינו נאמרו שתי הלשונות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, והטעם כי אחר שנחטא היא תסהיד בנו לאמר צדיק הוא ה' כי פיו מריתי, וגם קודם שנחטא כבר העידה בנו לאמר, אל תחטאו פן תענשו. והנה בעדות לפני ב"ד נאמרו ג"כ שתי הלשונות, לא תענה ברעך עד שקר כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה, מכאן להתראה מה"ת, כי המחוסר התראה עונה יקרא ולא עד, ולא יקרא עד אא"כ העיד כלומר שהתרה, אעפ"י שבהשאלה יכלול שם עד גם ההתראה וגם ההגדה בב"ד יחדיו, כי על הרוב שני הדברים הולכים צמדים, ומ"מ אין עדות בלא התראה, והנה בענין המסית לא הזכירה התורה עדים, וכבר טען ע"ז חכם אחד צרפתי, שא"כ הרי כל מי שיש לו שונא יבוא לב"ד ויאמר פלוני הסית אותי ויספיק זה שיסקלוהו. ואולם רז"ל אמרו כי גם המסית טעון עדים אלא שאינם צריכים להתרות בו, ודי בישמעו דבריו בסתר, וזאת מנין להם ? אבל מפני שאין ענין מלת עד רק מזהיר ומתרה והואיל ולא הוזכרו עדים במסית הבינו שאינו טעון התראה, והבינו גם כן כי בלא שני עדים אי אפשר להמית אדם כי כבר כתוב לא יקום עד אחד באיש, ע"כ אמרו שהוא טעון עדים אבל אינו טעון התראה, והנה דברי התורה ודברי החכמים שרירים וקיימים:

אם שלשה עדים. שנים ושלשה הם שני מספרי מחולפים לענין נאמנות בעדותן, שהיה עולה הדעת לומר דדוקא שני עדים נאמנים אבל לא שלשה, ואחר שרחוק מן השכל שיהיה אדם עובר עברה שיש עלי' עונש ב"ד בפרהסי' בפני שלשה, ששלשה כבר נקראי' קבוץ ואסיפ', כענין שאמרו חז"ל מלתא דמתאמר' באפי תלתא לית בי' משום לישנא בישא, מש"ה הוצרך הכתוב לומר שגם שלשה עדים נאמנים, זהו לפי פשוטו, ודרש חז"ל ידוע, (רש"פ):

יומת המת. ת"א יתקטל דחייב קטול, לפי"ז מלת המת למותר שהוא מובן מאליו, שלא יומת רק המחוייב מיתה, אמנם לרבותינו פי' יומת המת מי שהתיר עצמו למיתה (דער זיך דעם טאָד פרייז געגעבען), שכשהתרו בו אל תעבור שאתה מתחייב מיתה פלונית השיב הוא ע"מ כן אני עושה, שחייב עצמו מיתה בפיו, שאם לא הפקיר עצמו למיתה אינו נהרג. (סנהדרין מ"א):

על פי עד אחד. מן החיוב השלילה נודעת, ואחר שאמר ע"פ שנים יומת ידענו שע"פ ע"א לא יומת, והוא מאמר מותרי, לכן ארז"ל (מכות ו') מאי אחד, אחד אחד, ע"ש. כי מלת אחד יורה גם על ההתיחדות שבדבר כשהוא עומד יחידי בענינו ואין שני לו להצטרף ולהשתוות עמו (איינציג אין זיינער ארט), כמו ה' אחד, והוא באחד (איוב כ״ג:י״ג), ומי כעמך גוי אחד, שאין לאחרים הצטרפות והשתוות עמהם, ולזה אמרו ע"פ את הכבש אחד תעשה בבקר, אחד המיוחד, ר"ל שבכל העדר אין דוגמתו לחשיבותו והוא לבדו יחידי בדבר זה (עמ"ש שם בפנחס), וכן כשיש חילוק הצטרפות בין שני העדים מצד ראייתם את המעשה, אם שאין עד זה רואה את חברו כגון שזה העד רואה את הדבר מחלון זה וזה מחלון אחר, או שאינם רואים את המעשה כאחד כגון בזה אח"ז, עדות זה נקרא בפי רבותינו עדות מיוחדת, והוא המכוון לדעתם במאמר לא יומת ע"פ ע"א (פעראיינצעלטער צייגען) כלומר עדות מיוחדים, שכל אחד רואה לעצמו את אשר נעשה: