ונתת את הברכה וגו' ואת הקללה. פירש"י את המברכים ואת המקללים, וכ"ת אונקלס ויב"ע. וכתב הרא"ם לא הברכה ממש כמשמעה שא"כ יהיו נותני הברכה כל ישראל בכללם, דפרשה זו לכל ישראל נאמרה כדכתיב והיה כי יביאך, ואין הדבר כן דבפרשת כי תבא מבואר שנותני הברכה היו הלויים לבדם, לכן פירשו שיתנו את המברכים שהם הלויים. ע"ש. ואין זו טענה, דשומע כעונה ובפרט כשעונה אמן אחר שמעו דברי חברו כאמרם כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי כדכתיב ואמרה האשה אמן, לכן אחרי שכל השבטים ענו אמן אחרי שמעם מהלויים דברי הברכות והקללות, הרי הוא כאילו הם עצמם היו אומרים אותם. והם נותני הברכה - ויש דעה תלמודית שכל ישראל היו אומרים פרשת הברכה ופרשת הקללה חוץ מעניית אמן שאחר הארורים. ומבואר בפרשת כי תבא. ועיין ברמב"ן כאן:
קריאה במקור
הכתב והקבלה · דברים · פרק 11 · פסוק 29
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- HaKtav VeHaKabbalah, Frankfurt 1880
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002009558
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1d360d833eab48758df23419c3d82c5543efe93f7b6a6de53ff26f74bc48ba7e