הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 25 · פסוק 23

לא תמכר לצמיתות. למכירה פסוקה עולמית (רש"י) ולרבותינו בתלמוד ירושלמי (מובא בר"ש פ"ה דדמאי מ"ט) נכלל בזה גם האזהרה מלמכור לזמן קצוב קרקע למי שברשותו נפקעת ממצות התלויות בקרקע, כתרומות ומעשרות, לפ"ז יהיו לצמיתות מענין מבעד לצמתך (שיר השירים ד' א') שפרש רש"י צמתך, דבר המצמצם את השער שלא יפריחו לחוץ, וצמצום הדבר הוא שמקמצם ומקטינים אותו לבלי התפשט כטבעו (בעשראֶנקען) וכן אדם המקמץ וממעט בהוצאתיו נאמר עליו מסתפק בצמצום (איינגעשראֶנקט, איינגעצאָגען) וכן צמתו בבור חיי (איכה ג' נ"ג) הוא לרש"י מענין צמצום, ור"ל שבהיותו מושלך בבור היו ממעטים ומצמצמים עליו המזונות הנצרכים לחיי אדם (בעשראֶנקטען דען לעבענס בעדארף), ומזה הונח לדעתי שם צום על התענית, כי ביום התענית, לחסרון הליחיות הבאים ממאכל ומשקה, מתצמצמים ומתכווצים האיברים הפנימיים מן הכמות שהיו להם קודם, כי הליחיות הם ממלאים את האיברים ומותחים אותם שטוח, ובהסתלקותם עד שאין האבר ממולא מליחיותיו, הוא ממילא נקמט נכווץ ומתצמצם יחד, וכן המוכר קרקע למי שאינו מצווה על המצות התלויות בקרקע, הוא מצמצם ומחסר בהוצאת החיוביות המוטלת על הקרקע מצד הדת - והנה פלוגתא דתנאי היא אם יש קנין לא"י בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות אי לא, בדיעבד, על כל פנים כולי עלמא מודו דלכתחלה אסורה המכירה המפקעת, ואם לא היתה כוונת המקרא רק על המכירה לחלוטין הוי ליה למימר לא תמכר לעולם, וכדי לכלול גם מכירה המפקעת לזמן מה חיובי קרקע אמר לצמיתות, ומחלוקתם בביאור מלות לא תמכר, אם היא שלילת הרצון לבד (זאָלל ניכט פערקויפט ווערדען) או הוא שלילת היכולת (קאנן ניכט פערקויפט ווערדען) דבשלילת היכולת לא תהני המכירה בדיעבד לאפקועי חיובי הקרקע וכשבאה תבואת קרקע זו לרשות ישראל חייב לעשר ואם אינו אלא שלילת הרצון, בעבר ומכר אהני ליה מעשיו לאפטורי ממעשרותיו אף כשהתבואה תבא אחר כך ליד ישראל: