הכתב והקבלה · במדבר · פרק 35 · פסוק 30

ועד אחד לא יענה בנפש למות. כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה אלא יעיד וישתוק כ"כ הרמב"ם ספ"ה מעדות, והוא כרבנן דפליגי אר"י בר"י סנהדרין ל"ד. והנה לסוגית התלמוד שם מלת אחד נפרד ממלת עד, דמשתי ענינים משתעי קרא, ומלת למות אינו מוסב על עד רק על אחד, ע"ש והרמב"ם יישב לשון המקרא ע"ד הפשט יעו"ש בכ"מ (עיין בהר"ן בחידושיו שם לסנהדרין שכתב דהא עיקר טעמייהו דאין מלמדים זכות הוא משום דמחזי כנוגע בעדות דהוא סברה בלחוד, דמקרא לא אתי כפום פשטי אלא שלא יענה לחובה כדכתיב למות, ומפרש לה לקרא דלמות לא קאי אעד אלא אאחד וכו', ע"ש) ומ"מ לפירוש הרמב"ם אין מקום למלת אחד, כיון דלא בא המקרא רק להזהיר שלא ידבר העד בדבר ולא יטעון בו דבר נוסף על עדותו, מה לי אחד או שנים. לכן נ"ל למה דאמרי' התם טעמא דרבנן דאפי' לזכות לא יענה משום דמחזי כנוגע בעדותו, שהעד מתחרט ודואג שמא יוגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימם, לפי"ז היכי דליתי' להאי חששא, כגון דאיכא תרי סהדי חוץ מעד זה דמסהדי אהך גברא בדבר המחייבו מיתה, וזה השלישי נטפל עמהם בעדותם כי גם הוא ראה אותו הדבר, אלא שהוא עד מיוחד, שהשנים ראו את המחוייב מחלון אחד, והעד האחד ראה אותו מחלון אחר רחוק מן השנים בכדי שאינו יכול לראות אותן השנים, שמצד הדין אינו מצטרף עם השנים לענין הזמה (כבמכות ו' ע"ב) הנה העד הזה לא נקרא עד המעיד אלא עד הרואה, ואינו מצטרף עם השנים לענין העדות, ועל זה אמר קרא ועד אחד לא יענה בנפש למות, כלומר עד המיוחד בעדותו, שאינו נוגע בדבר כיון דלא שייך בי' הזמה, לא יענה למות, אבל לזכות יענה. (עיין בחדושי ר"ן בסנהדרין ל"ד ב' שכתב בשם הרמב"ן דלרבנן דאוקמי ביום הנחילו את בניו לתחלת דין, עד לא נעשה דיין. ע"ש ובתוס' ב"ק צ' ע"ב ד"ה כגון, דלר"ע אפי' עד הרואה אינו נעשה דיין בדיני נפשות, ע"ש. ואפשר שהטעם כיון דחזי' דקטל נפשא לא מצי חזי לי' זכותא, כבר"ה כ"ו א'. ודומה לזקן וסריס ומי שאין לו בנים שאין מושיבין אותו בסנהדרין מפני שאינם רחמנים כבסנהדרין ל"ו ב') ומסייענא בהך פירושא מן הספרי, דאיתא התם, ועד לא יענה בנפש למות, עונה הוא בו לזכות. ועד אחד זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הוא בכלל שנים עד שיפרט לך הכתוב עד אחד, ע"כ. מבואר מדבריהם אחד אינו נפרד ממלת עד, ולמות חוזר על ועד אחד, ולחוב הוא דלא יענה אבל לזכות עונה, והיינו כשאינו נוגע בעדות מיוחדת. ומרווחינן בזה שאין אנו צריכים לדברי בעל זרע אברהם לומר דהספרי אתי' כר"י בר"י אלא כרבנן אתי'. (עמ"ש בכי תצא י"ז ו' לא יומת ע"פ עד אחד) הנה מיושב לשון המקרא על פשטי' ואליבא דהלכתא: