הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 21 · פסוק 2

לשארו. שארו זו אשתו (רש"י מרבותינו) ואסברה לה הרשב"ם, (ב"ב ק"ט ב'), כדכתיב והיו לבשר אחד וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה, עכ"ד. וכ"כ בשאלתות דרב אחאי משבחי, ע"ש. ולדעתי נקראת אשה שאר ע"ש הקיום וההותרה שגורמת לבעלה בהולידה לו בנים שהם שארית וקיום לאיש, כענין לשום לכם שארית (בראשית מ״ה:ז׳); ואמר הגר"א דודאי לשון שארו היינו שאר בשרו ולא אשתו, והא דמרבינן הכא אשתו היינו משום דכל שאר קרובין א"צ, דהרי כולן מפורשין, ולכך דרשינן מני' אשתו, ועוד מהקרוב אליו משמע ליה כן, דאין לך קרוב יותר מאשתו, שהרי כל הפסולין עמה פסולין עמו, משא"כ בשאר קרובים. ולשון ספרא אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא, אין כוונת הספרא להוכיח משם דאשתו נקרא שאר דהא קרא דהתם באחות אביך כתיב, אלא כיון דלפי דרכי הלשון אין מלת לשארו נופל רק על זכר, ועל נקבה היה ראוי לשארתו בסימן נקבה, ובפרט שמצאנוהו בה"א (לעיל י"ח י"ז) שארה הנה, לכן הביא קרא דהתם שקרא הכתוב לאחות אב שאר אביך, ולא שארת אביך, הרי דנופל גם על נקבה. (שמעתי) והרב בתי"ט (ב"ב פ"ח) הבין כוונת הספרא להוכיח משם דאשתו נקראת שאר, לכן כתב דצריך נגר ובר נגר דיפרקיני'. וגם הרנ"ו כאן דחק מאד בפירושא דספרא: