הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 27 · פסוק 8

והעמידו לפני הכהן. לראב"ע פירושו כאילו אמר והעמידו הכהן לפני הכהן, והוא דרך צחות, או והעמידו שיעמיד הנודר את נפשו. ורש"י פירש והעמידו לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של המעריך. וכן דעת רבותינו, מדאמרינן (ערכין דף א') האומר ערך גוסס זה עלי לא אמר כלום מדכתיב והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה, הרי שפירשו להעמידו, שיעמיד המעריך את הנערך. ובתוס' שם כתבו וצ"ע דפשטי' דקרא והעמיד על הנודר כתיב לא על הנערך יעו"ש שהלשון משובש קצת, ונראה שפירשו כראב"ע, ואינני מבין דלשון והעמיד בהפעיל יורה ביותר על פירוש רבותינו, דלראב"ע היה ראוי ועמד בקל. - ולפי הסברה, הא שנותן המעריך לפי שנותיו של הנערך אינו תלוי בדעת המעריך לבד לפי מה שהוא משער שנות הנערך, דבקל יוכל לטעות בדמיונו, שהוא ישער את הנערך לבן י"ט שנה, וכשנדקדק אחריו יהיה בן כ', ואם יתן לפי דמיונו יפחות ממה שנתחייב בנדרו ולא יצא ידי חובת נדרו, לכן נראה דכמות שנות הנערך תלוי בכהן שהוא יבדוק היטב אחר שנותיו, ולפי ערך הכהן כמות שנותיו לפיהן יתן המעריך. ויתכן כן ממה שאמרו בת"כ, יעריכנו הכהן (דתיבת הכהן מיותר, דבכהן משתעי קרא מדכתיב והעריך אותו הכהן) בנין אב לכל הנערכים שיהו בכהן, וגרסת הילקוט, לכל הערכין. כלומר כל עניני ערכין שבפרשה צריכים להיות בכהן, גם כשהמעריך עשיר, ויוכל ליתן בהרווחה, מכל מקום צריכים לכהן להעריך שנותיו של הנערך, למען יודע בבירור כמות שנותיו ולפיהן ימלא המעריך את נדרו, לא לפי דמיון המעריך לבד, כי הטעות מצויה, שאין בין בן י"ט לבן כ' כ"א יום אחד. וכן משמע ממה שכתב התוס' (רפ"ב דערכין ד"ה בעידנא) דהך היה עשיר והעני דוקא שהעריכו הכהן בעודו עשיר, ע"ש ובזה היה מקום לפירוש הראב"ע והרד"ק, שהכ"ף הנוספת במלת ערכך הוא לנכח הכהן, ובכוונה החזיר הכתוב כמה פעמים בפרשה זו מלת ערכך בכ"ף הנוכח, להורות שידבר אל הכהן, כי עליו מוטל עניני הקדשות, ועליו החיוב בזה לדקדק אחר כמות שנות הנערך, גם בעשיר הרוצה לצאת ידי חובת נדרו ובזה שפיר אמר הרמב"ם (פ"א מערכין ה' כ"א) האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשים חייבים ליתן שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן. ותמה בתי"ט (פרק ה' מ"ב) דהך קרא לא כתיב אלא באם מך הוא מערכך, ואם כן כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל, ע"ש. ולפי האמור ערך כמות שנות הנערך צריך להיות דוקא בכהן. והוא בענין זה במקום בית דין, ועמידת הנערך לפני הכהן נקרא עמד בדין. ומצאתי ב"ה כדברי בקול הרמז שכתב (פרק ה' מערכין מ"ב) בין עני בין עשיר כלהו צריכים עמידה והערכה, ע"ש. אמנם צריך ביאור, אם גם בעשיר שהעריך צריך העמדה והערכה לענין כמות השנים, למה אמר קרא, ואם מך הוא מערכך והעמידו והעריך. ונראה לי דבאמת מלשון המקרא עצמו אינו מוכרח דבעני דוקא קמיירי כי מלת מך אין פירושו עני ודל, כי גם העשיר נקרא מך כשירד מעשרו, שאינו כעת במצב העשירות שהיה לפני זה, כמה שאמר הכתוב (בהר כ"ה כ"ה) כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו. ושפיר בארו הרנ"ו שם, שהיו לו תחלה קרקעות שוים עשרת אלפים, גם כסף ומטלטלין היה לו, ועכשיו אבד כספו ומטלטלין ואין לו לפרנסת ביתו או לשלם נשיו וצריך למכור שליש מקרקעותיו, ועל זה נאמר כי ימוך, שישפל וירד ממצבו אף שנשאר לו עוד ממה שהיה לו, כלשון בעצלתים ימך המקרה (קהלת י׳:י״ח) שתקרת הבית משתפלת ויורדת מטה, וחכמינו השתמשו גם הם בשרש זה יאמרו גבוה ונמוך. ולדעת ר' יונה המדקדק והראב"ע הוא מנחי העי"ן, ע"ש בר"ש ב"מ. לפי"ז מלת מך עיקר פירושו מושפל והורד ממצבו (ערניעדריגט) ויש בו שני פנים, אם הוא כשם תאר לאיש שהושפל, או שהוא פועל בינוני, כמו נָס שָב, כמו ומך אחיך עמו (בהר כ"ה מ"ז) וכן כאן טעם ואם מך הוא מערכך, אם הוא משפיל וממעט את הערך המחוייב עליו, עשיר הוא זה המעריך ויכול ליתן בהרווחה חמשים שקל שהוא ערך בן עשרים, ומכל מקום אינו מביא לכהן רק עשרים שקל, לפי שטועה בכמות שנות הנערך, וידמה שהוא בן י"ט, הכהן המכיר ויודע בשנות הנערך ורואה שטעות הוא ביד המעריך, ולפי טעותו הוא משפיל וממעט ממה שהוא מחוייב באמת בערך שנות הנערך, (ער ערניעדריגט פאָן דער ווערטהשאֶטצונג) ולמען יתברר הדבר היטב לעיני המעריך, אמר קרא והעמידו והעריך, יביא את הנערך לפני הכהן ויתברר כמות שנותיו, וידון בו על כמות נתינת המעריך. (ומיירי בגוונא דלית ביה משום הקדש טעות דאינו הקדש). לפי זה אמר קרא בדרך כלל, אם מך הוא מערכך, אם הוא ממעיט בנתינת חיוב הערך, בין שהוא ממניעת יכלתו שאין ידו משגת לתת הערך המחוייב עליו, בין שהוא ממניעת רצונו ודעתו, יש בידו לתת הרבה, רק מצד טעות דעתו בכמות שנות הנערך רוצה להמעיט ולהפחית מן המחוייב עליו באמת, על שניהם אמר והעמידו והעריך:

תשיג יד הנודר. מוכרים כל הנמצא לו מן הקרקע והמטלטלין מכסות וכלי תשמיש הבית והעבדים ובהמה, ואין משאירין לו אלא כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות, אבל בהמתו אין משאירי' לו אפילו הוא חמור שאין לו מזונות אלא ממנה, ורש"י שכתב דמשאירין לו חמורו, כבר תמה עליו הרב בעל צד"ל למה הביא דברי ר"א הא רבנן פליגי עליה (ערכין כ"ד), ע"ש. ואפשר שדעת רש"י מדאמרינן שם (דף י"ח), הא מני ר"א, אלמא סתם מתניתין כוותיה, ועיין בכ"מ פ"ג מערכין הי"ח: