הכתב והקבלה · בראשית · פרק 2 · פסוק 7

עפר מן האדמה. עפר הוא עפר תיחוח, אדמה היא אדמת סלע הקשה, ולפי שיצר אותו בשר ועצמות והוא עיקר בנין האדם, כי הגידים הם לחבור האברים, והעור לסככו, לכן יצר הבשר מן עפר תיחוח, והעצמות מן האדמה הקשה. וכה"א ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, לפי שיחיה אותם ויבנה תחלה עצמותיהם ואח"כ הבשר לכן אמר אדמת עפר, וכן אמר אך עצמי ובשרי אתה, לפי שהאב מזריע הלובן שממנו העצמות, והאם מזרעת האודם שממנה הבשר, ולבן היה עם יעקב ממשפחה אחת מצד אמו שהיה אחי אמו ומצד אביו ממשפחת נחור לכן אמר עצמי ובשרי אתה (הנ"ל):

נשמת חיים. אמר חיים בלשון רבים כי נשמת האדם השכלית אף שהיא אחת בנושא הרי היא רבת הכחות כי היא כוללת כל מיני החיים הצמיחה ההרגש וההשכלה, או טעם חיים על השכלים הנבדלים שהם חיים וקיימים, וכן הנשמה חיה לעדי עד לכן נשמת חיים שם מיוחד לנשמת אדם (רוו"ה):

לנפש חיה. הודיעתנו התורה בתואר נפש חיה, המעלה היתרה שישנה לאדם על כל יצירי מעלה ומטה, והיא הבחירה החפשית שמדעתו ורצונו יוכל לבחור לעצמו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה לטוב ולהפוכו, וזה עצמו נכלל בלשון נפש חיה, כי יש במלת נפש ג"כ המובן ענין החירות והחפשית לפי הבחירה והרצון, כמו ושלחתה לנפשה האמור בשלוח לחירות האמה המשועבדת, וכן אם יש את נפשכם, לאסור שריו בנפשו, כחפצו ורצונו (נאך בעליבען), אל תתנני בנפש צרי (דער וויללקיהר), ושם חי' הוא כמו חיות וכמ"ש למעלה (א' כ'), וטעם המקרא הוא תכלית ביאת האדם לכלל הויה הוא לחיות חיי הבחירה הרצונית והחפשית (דער מענש ווארד בעשטיממט צו איינער פרייהייטליכען לעבענסווייזע), וכ"א במדרש רבה לנפש חיה עשאו עבד משוחרר בפ"ע, דאי לא לעי לא נגים אי לא לעי באורייתא בלילא ביממא לא מטי, כי מצד שהוא בן חורין לבחור בטוב ובהפוכו הברירה בידו אם לעמול בתורה ובמצותיה בזה ולאכול פירותיה בבא ובהפוך בהתרשלו מהם, ואין צורך לשבש נוסחא הישנה, מכורן במקום משוחר. וזה ממש כדברינו, ואין טענה מקדימת תואר למתואר כי יש לזה דומים הרבה, כמו משנה כסף, רבים עמים, אחד קדוש, אחד נפש, בכור שורו, שופר תרועה, וכבר כתב הראב"ע (תהילים קי״ב:ה׳) טוב איש כמו איש טוב והכל נכון בלשוננו ע"ש. ויש לפי"ז הבדל גדול בין נפש חיה האמור בשאר הברואים לבין האדם אף ששוים בקריאתם מובדלים הם לפי המכוון תכלית הריחוק: