הכתב והקבלה · שמות · פרק 17 · פסוק 11

ירים משה. לרבותינו (ספ"ג דר"ה) לא היו ידיו של משה נוצחות המלחמה אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לא היו נופלין, והיתה א"כ הרמת ידיו של משה הוראה לבנ"י שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים, ולזה היה עומד על הגבעה כדי שיוכלו לראותו כל ישראל, וכאשר ראו הרמת ידיו גם המה הסתכלו וכוונו לבם, ולא כן כאשר הניח ידו, ובפדר"א אמרו ראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם נופל על פניו ארצה והם נופלים ע"פ ארצה, וכתיב"ע כד זקף משה ידוי בצלוי, וכד הוה מנח ידו מן למצלייא; וכי תאמר למה לא תזכיר התורה רק הרמת יד שהוא הטפל והניחה העיקר שהוא התפלה והתחנה, כי באמת במלת ידו נכללה ג"כ התפלה, כי שרש יד הוראתו ג"כ התודה השבח וההלול כמו יכתוב ידו לה' (ישעיהו מ״ד:ה׳, כמ"ש בלך לך בהרמותי ידי), וכן כוש תריץ ידיו לאלהים תרגומו ירהטון למפרש ידיהון בצלוי, ומזה ונתתי להם בביתי יד ושם (ישעיה ) מלת יד הוא ג"כ ענין הלול ושבח, וכמו שבשאר מקומות מחוברות שתי מלות אלה לתהלה לשם, והוראתו ג"כ מענין זה ההכנעה לעבודת התפלה כמבואר (בצו באם על תודה, ומזה ובנ"י יוצאים ביד רמה), ויש א"כ הוראה תאומית וכפולה למלת, ידו, א' נשיאת כפים, ב' בתפלה, ותרגומו (האב זיינע האנד פלעהענטליך אויף):