הכתב והקבלה · במדבר · פרק 16 · פסוק 29

ופקרת כל אדם. יום המות נקרא יום פקודה, אם שבו נפקדו ונזכרו מעשיו, או שבו יפקד ונעלם מן העולם, כמו ויפקד מושבך; ורז"ל אמרו אם ימות על מטותיהם כדרך שכל בני אדם מתים והרופאים מבקרים אותם ככל החולים, הנה פי' לשון פקודה ענין דרישה וחקירה ובקור אחר שלום הבריאות והמעמד, כמו ואת אחיך תפקד לשלום, ופקדת נוך. אמנם לפי"ז היה ראוי להקדים הפקידה למיתה, לכן נ"ל ע"ד הפשט קרא מדבר מענין הפקידה שאחר המיתה שהיה נהוג בדורות ראשונים שלא היו קוברים מתיהם מיד תוך קברות הארץ ולכסות עליהם גושי עפר כסוי שאין אחריה גלוי, כפי הנהוג אצלינו, אבל היו נותנים אותם בכוכין במערות והשגיחו כמה ימים אחר המתים ולבקר עליהם לראות אם הוא מת מוחלט או אינו כ"א מת מדומה אשר לגודל התגברות חולשתו הוא כמת למראה עינים, כמ"ש (באבל רבתי פ"ח) יוצאין לקברות ופוקדין על המתים שלשה ימים (מובא ביו"ד סי' שצ"ד), וזה הוא פקודת כל אדם אשר יומתו על מטותיהם אחרי שכבם על ערש דוי, שיש מקום להסתפק על מיתה מדומית, אמנם האנשים הרשעים האלה ימותו מיתה פתאומית נפלאה ויאבדו מתוך הקהל, עד שלא ישלוט עין הרואה להשגיחו עליהם ולפקוד אותם ולבקור אם עוד רגשת חיים בקרבם. ועל כוונה זו שמעתי לפרש פקדו את הארורה הזאת וקברוה (מ"ב ט'), אחרי ההשמטה והרמיסה היתה החששא פן יש בה רוח חיים ואין מהראוי לקברה חי, לכן אמר פקדו, כלומר השגיחו עליה ותבקרו בגופה קודם הקבורה אם היא מתה באמת: