הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 10 · פסוק 3

הוא אשר דבר. הקב"ה אמר לי ונקדש בכבודי, המשכן יתקדש בפלא שיעשה בו. ולא הבנתי הדבר, עתת נודע לי דעתו. והוא שבקרוביו יתקדש המשכן שהם בניך שנעשה בהם הפלא, ועי"כ נקדש הקב"ה וגם המשכן נקדש ומתיירא, ועל פני כל העם שיראו המשפט נכבד המקום ע"י פלאיו (רל"ש):

וידם אהרן. הרמב"ן אמר מתחלה היה בוכה ואחר כך שתק, ואין זה נראה דאילו כן היה ראוי לומר וישתוק אהרן כי ההוראה הפרטית של לשון שתיקה היא ע"צ ההפסקה, אם הפסק מדבור או שביתה ומנוחה מתנועה הקודמת, כמו וישמחו כי ישתוקו (תהלים ק"ז) דהיינו כשינוחו מתנועתם שגרם להם סער הים וגליו, וכן וישתק הים מעלינו (יונה א'), אמנם לשון דמם הונח בפרטות לרש"פ על השתיקה הרצונית שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השואה (מן שויתי ודממתי נפשי, דמיתי לקאת מדבר) דהיינו שהוא מושוה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לשידבר, כ"א הסכמה גמורה והשואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדבור, מזה אמר דם לה' והתחולל לו, טוב ויחיל ודומם ענינם לשון סלוק המית הנפש וקבול הדבר בפשיטות נמרץ בלי ערעור ופקפוק, וכן לך דומיה תהלה פי' דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך, ומזה אמר כאן וידם אהרן מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור שוה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו: