הכתב והקבלה · במדבר · פרק 18 · פסוק 30

את חלבו ממנו. הרי זו אזהרה לב"ד (של לויים) שלא יהיו תורמין אותו אלא מן המחובר (ספרי) מן המחובר היינו מן המוקף ונפקא ליה ממלת ממנו, ותימה דהא תנן בפ"ב דבכורים, תרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף, והכי איתא בירושלמי רפ"ב דתרומות מנין לת"מ שנטלת שלא מן המוקף שנאמר מכל מעשרותיכם אחד ביהודה ואחד בגליל, לכן נראה עיקר כגירסת הילקוט, שלא יהו תורמין אותו אלא מן המובחר, ונפקא ליה ממלת חלבו. (כ"כ בזרע אברהם בפירושו לספרי) ולדעת הראב"ד (בהשגות פ"ג דתרומות) שהלוי אינו תורם אלא מן המוקף ועליו הוא אומר והרמותם ממנו תרומה מן המחובר, והטעם שמא ישכח ויעשה את התרום תרומת מעשר על מקום אחר, אבל ישראל התורם תרומת מעשר תורם שלא מן המוקף שאין לחוש לכך, ע"כ. לדבריו אין צורך לשבש ואין כאן קושיא, דהא קרא בלוי משתעי והוא מחוייב להפריש מן המוקף דוקא. והנה ממשמעות דברי הראב"ד חיוב מוקף אינו אלא מדרבנן, מדכתב שמא ישכח, אמנם דעת הרשב"א דחיוב מוקף הוא מה"ת (עי' במשנה למלך שם) ונראה דגם לשיטה זו יש לחלק בין לוי לישראל, דעיקר מצות הפרשת תרומת מעשר היא על הלוי, כמ"ש ואל הלויים תדבר כי תקחו, וכ"כ הרמב"ם (שם פ"ג הי"ב) מצות תרומת מעשר שיפריש אותו בן לוי ממעשרו שנאמר וכי תקחו מאת בני ישראל את המעשר. ויש לישראל להפריש אותה (ועי' בסה"מ מצוה קכ"ט ובחינוך) וישראל התורם תרומת מעשר אינו אלא מסלק איסור טבל מן המעשר, ואין בו קיום מצוה רק רשות, לכן לא איכפת לן באיזה אופן הוא מסלק איסור טבלו אף שלא מן המוקף, אבל הלוי שהוא מצווה להפרשה זו, לכן מחוייב לקיים מצותו כתיקונו דוקא מן המוקף ובאמת משכחת לה גם בלוי שאין בהפרשתו צד קיום מצוה רק סילוק איסור טבל, כגון שלא בא המעשר ליד לוי ולא זכה בו, רק הישראל אמר לו ללוי מעשר יש לך בידי, וכיון שהמעשר עדיין ברשות ישראל לא קנה אותו הלוי עדיין (עי' רש"י גטין למ"ד ע"ב ד"ה אין חושש, דאימת קנייה ליה הלוי) אם כן כשהלוי מפריש תרומת מעשר ממנו אינו אלא כעושה שליחותיה דבעלים לסלק איסור טבל שבו, אבל קיום מצוה אין כאן, כי התורה אמרה כי תקחו מאת בני ישראל, ודוקא בכה"ג שהמעשר בא ליד לוי אז חל עליו מצות הפרשתו, לא בשעדיין לא בא לרשות הלוי, וכיון דשליחותו של ישראל לבד קעביד הלוי, במקום הישראל עומד לסלק האיסור לבד, ובזה יכול להפריש אף שלא מן המוקף, וזהו דאמרינן (ב"מ מ"ט) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. (ע"ש בשיטה מקובצת בשם הרא"ש שהלוי לא קנה מעשר זה, ומפריש בשליחותו של ישראל). ומכל מקום מדרבנן חייב הלוי להפריש מן המוקף אף בשלא בא המעשר לידו, כדאמרינן בעלמא וכי חשידי חברים לתרום שלא מן המוקף (עתוס' שם בגטין ד"ה וכי נחשדו וכו' וי"מ דוקא חברים וכו' דהכא איירי בבן לוי, וכ"כ הר"ש בס"פ טבול יום). ובזה נסתלק מדעת הראב"ד מה שהתעורר עליו הרב מהר"י קורקוס מובא בכ"מ (פ"ג דתרומות הלכה כ'). והא דאמרי' בירושלמי תרומת מעשר מלמדת על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא ניטלת שלא מן המוקף דמלמדת ואינה למדה (עי' ר"ש רפ"ב דתרומות) לדעת הראב"ד, אינה למדה על ישראל, אף על פי שהוא רשאי להפריש תרומת מעשר, מכל מקום אין צריך מן המוקף דוקא, כיון שאין בהפרשתו מצוה רק סילוק איסור, אבל לוי שהוא מצווה ועומד להפרשה זו, צריך להפריש מן המוקף דוקא. והנה חיוב מוקף יליף ליה בספרי מקרא דאת חלבו ממנו, והראב"ד כתב והרמותם ממנו, מן המחובר, ונראה דילפותא דספרי יותר ניחא, דקרא דילן מיירי בהקדים לוי בכרי, שחייב הלוי גם בתרומה גדולה (כמה שכתב רש"י בפי') שפיר אמרינן על מלת ממנו דכתיב ביה שחוזר על חיוב מוקף דתרומה גדולה בהחלט (ועל תרומת מעשר גם כן על כל פנים על הלוי). אמנם ממלת ממנו שהביא הראב"ד, והרמותם ממנו, קשה לילף מניה חיובא דמוקף לתרומה גדולה, דהא מקרא זה מיירי בלוי שהקדים ליקח את המעשר בשבלים, ואין הלוי מחוייב להפריש רק תרומת מעשר ולא תרומה גדולה (כבפסחים ל"ה ב') מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה, וכיון דבהך קרא אין כאן הפרשת תרומה גדולה, איך נאמר דממנו דכתיב בי' אתי' למילף אחיוב מוקף דתרומה גדולה, דלא משתעי קרא מניה לגמרי. ויב"ע אמר בתרגומו, ותימר להון לכהניא וגו' ותיכלון יתיה אתון כהניא וגו' לאוכלי' מניה לדסאיב וגו' ולא זכיתי להבין דבריו: