הכתב והקבלה · דברים · פרק 32 · פסוק 35

לי נקם ושלם. מלת נקם רגילים לתרגמו (ראכע) והוא הסתערות הפנימי והתרגשות הלבבי להתרגז באף וחמה, הנה התפעלות כאלה מגונים לבן אדם כמו שהזהירה התורה לא תקום, מכ"ש שאין ראוי להזכיר מלות כאלה אצלו ית', ואונקלס ויב"ע תרגמו מלת נקם, פורענותא (שטראפע) והוא לדעתי עיקר המכוון במלת נקם, כי עיקר יסודו שתי אותיות קם והנו"ן אף שהוא ג"כ יסוד במלה מ"מ אינה אלא להוראת על התפעלות של הנושא עם הנשוא, ולכן היא נופלת כשהיא באה בבנין, כמו לא תקום (דומה למלת נגד, נשף נגף לדעת רש"פ), ושרש קם יורה ג"כ להתקוממת ליסר ולהעניש, כמו וארב לו וקם עליו. וכן אם תקום עלי מלחמה, ושמוש שרש קם ליסר ולהעניש יתכן מאד, כי שרש קם ישמש גם על ביאת דבר תחת דבר (שטעללפערטרעטונג), כמו והנה קמתם תחת אבותיכם, יקום על שם אחיו, ויקם מלך חדש, וכן שם מקום ישמשו רבותינו כמלת תחת כאמרם יעמוד אחר במקומו, ומצאנוהו גם במקרא על כוונש זו (ישעיהו ל״ג:כ״א) אדיר ה' לנו מקום נהרים וכל עונש הבא על האדם על גמול מעשי רע הנה העונש הוא חלף ומחיר הרע, ולהיות שהיסורים הם תחת המעשה הרע והעונש במקום הפעל המגונה, שפיר ישמשו המקראות פעל קמה על היסורים והעונשים, ומזה ג"כ שם נקמה ר"ל עונש הבא לתשלום גמול מעשי הרע [פערגעלטונג, בעשטראפונג]; ויש סמוכים לדברים אלה שאין בנקימה פעולה הנעשית בחמה וכעס דוקא, שהרי גם העדר הפעולה הראויה לעשות ג"כ תקרא נקימה, כאמרם בסיפרא עד היכן כחה של נקימה ? א"ל השאילני מגלך ולא השאילו למחר א"ל השאילני קרדומך א"ל איני משאילך כשם שלא השאילתני מגלך, לכך נאמר לא תקום. ע"כ. הנה ידענו כי המגל חשוב יותר מן הקרדום, וההפסד בשמוש המגל הוא נפיש טפי מן ההפסד שבשמוש הקרדום, לכן כשראובן מנע מלהשאיל לשמעון קרדומו לפי ששמעון כבר מנע מלהשאילו מגלו הוא מעשה נקמה, שהרי אין פחת הקרדום כפחת המגל, הוא מנע ממנו המגל דנפיש פסידי' והוא מונע ממנו תחתיו הקרדום דזוטרא פסידי', הרי אף שאין שמעון עושה מעשה בפעל רק מונע א"ע מפעולת השאילה ג"כ תקרא נקימה, ולהעדר פעולה אין ליחס הכעס והחמה, עכ"פ יצא לנו שאין המכוון במלת נקמה כ"א תשלום הרעה במדה גדושה, לא במדה מחוקה ולא במדה פחותה רק מדה במדה; וכן מ"ש [משפטים] בעבד כנעני נקם ינקם, חלילה מלהעלות על הדעת שתצוה התורה להתנהג עמו במדת הנקימה ולדון את האדון במיתת הרג בדרך נקימה באף ובחמה, ולתרגם נקם ינקם [עס זאָלל געראכט ווערדען] אבל המכוון בו לשלם לו כמדתו, יומת כאשר המית, וכת"א ויב"ע שם איתדנא יתדן; וטעם ששינתה התורה שם להוציא עונש המיתה בלשון נקם ינקם ולא אמרה יומת לפי חרב כבשאר חייבי מיתות סייף, יראה לפי שהנהרג הוא קנין כספו שהקילה בו התורה בדין יום או יומים, א"כ לא שוה זה הנהרג לשאר הנהרגים, והיה עולה על הדעת להקל בעונש האדון ההורגו אפילו במת תחת ידו, לחילוק ההשתוות שבין הנהרג לההורג, ואם אנו מחייבים מיתה את אדונו נראה העונש במדה גדושה, לכן הוציאה התורה עונש מיתתו בלשון נקם ינקם ירצה מדה במדה; ובקין אמר. כל הורג קין שבעתים יוקם, לפי דמשורת הדין לא היה ראוי להעניש את ההורג קין לפי שהיה מחוייב מיתה בעבור שפיכת דם אחיו, ושופך דם אדם באדם דמו ישפך, אלא שמחסדו ית' היה להבטיח את קין שלא יהרג בעבור התוודותו לפניו עווניו וחטאיו [כמ"ש רמב"ן שם], לכן הוציא את עונש ההורגו בלשון נקימה שלא היה ראוי לעונש כלל ובכל זאת יענש במדה גדושה:

כי קרוב יום אידם. פי' בזמן שתמוט רגלם ר"ל כשיגמור כל זכות שיש להם, או יקרב איד שלהם ולא אאריך להם. וחש עתידות למו. פורעניות העתידות לבוא עליהם הכל יביאם עליהם בזמן קרוב זה אחר זה ולא יתנם השב רוחם, וכן בקדיש בעגלא ובזמן קריב, בעגלא הוא שימהר להביא הגאולה, והגאולה גופה תהי' בזמן קריב, כי הגאולה היא בהרבה פנים, כתחיית המתים, גוג ומגוג, והכל יהי' בזמן קרוב זה אח"ז (הגר"א):