הכתב והקבלה · דברים · פרק 16 · פסוק 19

כי השוחד יעור עיני חכמים. ובמשפטים אמר השחד יעור פקחים. תואר פקח נופל על איש שסר מכסה הטפשות מלבו, כי הטפשות כמו מכסה הלב, ובסורו יביט השכל ויחקור כדרכיו במושג, ולכן נופל תואר זה על החוקר במושכלות, ויוכל להיות האדם פקח בטבע נפשו ואיננו חכם בתורה, לפי שלא למד חוקי חכמת התורה, או שלמדם ואינו נוהג כפי חכמת התורה ואז לא יתואר חכם, ובהיותו נלוז מלכת בחכמת התורה ונוהג בכסילו' אפשר שיעות דבר המשפט בזדון, ירשיע צדיק ויצדיק רשע, והיינו טועים כי אזהרת לא תקח שחד מדבר כנגד השופט הנלוז מחכמת התורה, והזהירו שלא יקח שוחד לפי שהשחד יטה לבבו לקלקל המשפט בזדון, ולכן באר כאן במשנה תורה וכתב עיני חכמים, ותואר זה אינו נופל אלא על הנוהג כפי חכמי התורה, ומעתה אין לטעות שמדבר על המטה בזדון בעבור השחד. כי איך יתארנו חכם בהיותו מטה משפט בזדון והוא בן כסיל ולא חכם; ונתבאר כי אזהרת לא תקח שחד אפילו כנגד הצדיק החכם הנוהג בכל מנהגיו בצדק, וכל חפצו לדון דין אמת לאמתו להצדיק צדיק ולהרשיע רשע, ואעפ"כ אסרה עליו לקחת שחד מטעם שזכרתי, כי השחד יעור עיני חכמים, כלומר יעור עיני חכמתו וצדקתו ויטה משפט בבלי דעת. כי מטבע נפש האדם להנטות לזכות אוהבו ששחדו, והוא נטיי' צפונה בלב לא יבינה בעל הנפש, אבל יוצר הנפשות ב"ה מבין סוד הנפש ויסודה, ויודע כי השחד מקלקל עין הלב; והנה כמו שיש אדם פקח ואיננו חכם, כן יש אחר שהוא חכם ואיננו פקח, שהרי תאר חכם נופל על מי שאסף חוקי חכמת התורה ונוהג כן, אעפ"י שאין בו כח שכל ובינה גדולה שבעבורן יתואר פקח, ועדיין נוכל לומר שהשחד יעור עיני חכם אם איננו פקח, כי לפי ששכלו קטן בנקל יעורנו השחד שלא יעיין ויחקור כראוי בטיב המשפט, אבל אם הוא חכם ופקח לא יעשה לו השחד מאומה, לכן אמר במשפטים. כי השחד יעור פקחים, ללמדנו שאפילו הוא פקח ומשכיל גדול יעורנו השחד, ובא זה ולמד ע"ז שהאזהרה אפילו על שופט חכם ופקח, שאסור לו לקחת שחד לעשות משפט צדק, לפי שהשחד יעור עין חכמתו ועיני שכלו; ועוד למדנו שצריך השופט להיות חכם ופקח, חכם שאסף חקי חכמת התורה ונוהג בה, ופקח בטבעו בעל שכל צח ומהיר, לפי ששתיהן הכרחים לשופט ישראל, כי השכל לבד לא יועיל אם לא למד חכמת התורה וחקותיה ונוהג כן, וחכמת התורה לבדה לא תועיל בהיותו בטבעו חלוש השכל, כי אין בכחו להוציא לאור משפט, לפי שצריך לחקור דברי בעלי דינים ודברי עדים ולעמוד על תחבולותיהן להבין בין האמת והשקר, כמו ששנו הוו מתונים בדין, וכמו שהתפלל שלמה (מ"א ג') ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, ולפי שספר דברים ביאור התורה לכן הזכיר כאן עיני חכמים, להורות שמדבר מן חכמים שהם פקחים, ולכן הוסיף עיני, כלומר שעין לבם רואה להשכיל ולחקור בדבר משפט, וזהו מדת הפקח, והמליצה מתוקנת מאד, כי בפ' שמות לא הזכיר עיני אלא כי השחד יעור פקחים לפי שזהו הוראת תאר פקח שנגלה עין לבו לחקור ולהתבונן, ולולא שיש עינים רואות בלבו לא יתואר פקח (רנ"ו). וכ"א הגר"א חכמים הוא בתורה, פקחים הוא בעניני העולם בדרישה וחקירה, כמשארז"ל (סנהדרין ז') אם ברור לך הדבר כבקר אמור ואם לאו אל תאמר, ואידך אמר אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסור' לך אמור ואם לאו אל תאמר, כי הדיין צריך להיות מופלג בשני דברים אלו, בתורה צריך להיות בקי בכל חדרי התורה, ובעניני העולם צריך להיות פקח בכל אופני ערמימות, כדי שיבין האמת, ועל הצטרכות הפקחות להבין ערמימות העולם אמר שיהא האמת ברור לך כבקר, למען לא ישלחו פועלי און ידי ערמימותם, ועל הצטרכותם להיותו בקי בחדרי תורה אמר שיהא ברור לו האמת כמו שידוע שאחותו אסור, וז"ש הדן דין אמת הוא דין תורה, ויכול להיות שדן עפ"י ד"ת אבל הוא מרומה, לכן אמר הדן דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה, ומזה אה"כ ודרשת, הוא דרישה עפ"י התורה בגוף הענין, וחקרת ושאלת זו חקירות ובדיקות היטב בכדי להיטיב את הדבר, שאם יכחישו וכו', והיינו שלא יהיה מרומה, ומזה אה"כ והנה אמת נכון הדבר, אמת הוא עפ"י ד"ת, נכון שלא יהיה מרומה:

דברי צדיקים. דברים המצודקים משפטי אמת (רש"י), וכ"א במכילתא ויסלף דברי צדיקים משנה דברים המצודקים שנאמרו מסיני, פי' מקלקל הדברים המצודקים שנאמרו למשה מסיני שהם משפטי אמת כדכתי' משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. ויהיה דברי צדיקים ע"ד חלוני שקופים, נטעי נאמנים; כי לא יתכן שיהיה סמוך דא"כ יהיה פי' דברי הדיינים הצדיקים, וא"א לומר זה כי השחד יעור עיני חכמים מלהביט האמת אבל אינו מקלקל דבריהם, כי הדברים שיצאו כבר מפי הדייני' הצדיקים לא יתכן להתקלקל (רא"ם). והנה לדעת רז"ל צדיקים תואר לדברי, והראב"ע טען ע"ז יתכן כי דברי סמוך, ע"ש. וזה אינו כמ"ש רוו"ה דכבר מצאנו רבים שבאו במשקל הסמוך ואינם סמוכים, כמו במזרקי יין (עמוס ו') ופי' בחסרון מלה, וכן מלאכי רעים, מלת מלאכי אינה סמוכה וכאלו כתיב מלאכי ה', ולזה מלת צדיקים תואר אל משפטי ה' הנאמנים והצדיקים, כדכתיב (דברים ד' חוקים ומשפטים צדיקים, ועיקר משמעות הכתובים יורה על אמתת פי' רבותינו, כי שתים רעות עושה השחד, שהוא מעור והוא מסלף, והנרצה במעור פקחים גלוי לעינים שהוא מעור עיני הדיינים שלא יראו הזכות שבטענות הזכאי ולא החוב שבטענות החייב, והרעה השנית שהוא מסלף דברי צדיקים ר"ל שהוא מסלף לדיין דברי התורה, לעות הכתובים בשקול דעתו הבלתי צלולה, וזאת רעה אחרת נבדלת מן הראשונה, ועלי' נופל לשון סילוף שהוא מעשה האולת, כדכתיב אולת אדם תסלף דרכו, לא לשון עורון שהוא מעשה סכלות, כדכתיב עם סכל ואין לב, עינים להם ולא יראו (ירמי' ה'), ואלו כפירוש הראב"ע שהוא מקלקל ומסלף טענתו או משפטם של הצדיקים בדין לא ימלט מהחלוקה, אם שהדיינים מעותים אותם בדעת או שלא בדעת, ואם הוא מדעת הנה הם רשעים ואנן לא ברשעים עסקינן כ"א בטועים מסבת השחד, ואם שלא מדעת אבל מסכלות כי טח מראות עיניהם הנה הוא בכלל יעור פקחים: