הכתב והקבלה · דברים · פרק 11 · פסוק 18

ושמתם את דברי. אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפלין עשו מזוזה כדי שלא יהו לכם חדשים כשתחזרו וכ"ה אומר הציבי לך ציונים (ירמיהו ל״א:כ״א) כ"כ רש"י. וצריך ביאור הא תפלין ומזוזה חובת הגוף נינהו ואינן תלויות בארץ, ובאמת ראיתי לרז"ל בספרי שלא חשב מצות פרטיות, אבל אמר בדרך כלל וז"ל אעפ"י שאני מגלה אתכם מן הארץ לח"ל היו מצויינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים הוא שירמיהו אמר הציבי לך ציונים. יעו"ש. ונוכל לומר דממצות שאינן חובת הגוף קמיירי, וכן מצאתי מבואר במדרש רבה איכה (פ' קראתי למאהבי) רשב"י פתר קרא בנביאי האמת שהיו מאהבין אותו להקב"ה, המה רמוני שהיו מרמין בי ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות, וכי יש תרומות ומעשרות בבבל אלא בשביל לאהביני להקב"ה, הוא שירמיהו אמר הציבי לך ציונים הציוני במצות שיהיו ישראל מצויינים בהם. ע"ש. הנה מבואר שם דמוקי להך קרא בתרומות ומעשרות שאינן חיוב מה"ת רק בא"י אבל בח"ל אינו רק מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת תרומות ומעשרות ולא יהיו חדשים כשיחזרו; הנה בזה יהיו דברי ר"ש דמדרש מתאחדים עם דברי הספרי, דסתם ספרי ר"ש. ואפשר שנשתבשה לפנינו הנוסחא בלשון רש"י, שהיה כתוב בהעתקה ראשונה ר"ת כזה: היו מצויינים במצות תו"מ, והוא ר"ת תרומות ומעשרות והמעתיק טעה שהם ר"ת תפילין ומזוזות, ומפני זה הוסיף בלשון רש"י; אמנם ראיתי לרמב"ן ולרב"ח שהעתיקו ג"כ לשון רש"י כמו שהוא לפנינו; וסיים הרמב"ן יש בענין זה סוד עמוק. ע"ש. ואני בעניי לא זכיתי להיות מאנשי הסוד, אמנם נפקחו עיני מעט כאשר הסתכלתי בדרז"ל בספרי שאמרו בזה וז"ל משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אבי' אמר לה אבי' הוי מקושטת בתכשיטיך כשתחזורי לא יהו עליך חדשים, כך אמר להם הקב"ה לישראל בני היו מצויינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהו עליכם חדשים. ע"כ. כמה גדולים דברי רז"ל במשל זה, כי הודיעונו בזה גודל חיוב מצות התלויות בגוף אף בח"ל, כמו שהאשה מחוייבת להתקשט לכבוד בעלה המלך אף כשהיא מרוחקת מביתו ויושבת בבית אבי', כי אם אז תפרוק עדיה מעליה ותסיר תכשיטי' הנה היא משפלת כבוד בעלה, כאלו היא מתיאשת ממנו לעולם שלא תחזור אליו עוד, אמנם אם גם בעת רחוקה תתקשט בתכשיטי' כמו בבית בעלה, הנה היא מראה בזה גודל דבקות אהבתה אליו ותשוקתה למצוא חן בעיניו להחזירה ולשוב אל ביתו כמקדם, ככה בקיום מצות חובת הגוף בח"ל יראה לעיני כל שאין כאן יאוש מן הגאולה אבל יש תקוה ותוחלת לשוב מהרה אל בית מלך עולמים כבימי קדם. ובתלמוד ירושלמי, אלה החקים והמשפטים, שומע אני בארץ, יכול אפילו ת"ת ותפלין, כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה והיו לטטפות בין עיניכם ולמדתם אותם, הא למדת לתלמוד תורה ותפלין שנוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, (עיי' ריטב"א בחי' לקדושין ל"ו ב', ד"ה הא):