הכתב והקבלה · במדבר · פרק 10 · פסוק 9

והרעותם וגו' ונזכרתם. קול המרעיד יחריד לבב האנשים, כענין היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, ובזה ישובו על ה' ויהיו נזכרים לפני ה' ויושעו מאויביהם, וענין הזכרון הוא כי בהיותם פושעים לפני ה' יסתיר פניו מהם והוא ענין השכחה, ר"ל באופן שיהיו נזכרים לפניו (רי"א), לדבריו התשובה והוא העיקר חסר מן המקרא, לכן יתכן לכוין הדברים יותר על לשון המקרא, לבאר מלת והרעותם ענין שבירת הלב ונמיכת הרוח, כבמכדרשב"י (מקץ קצ"ה) ואזבחה באהלו זבחי תרועה דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה, ע"ש. וכמ"ש באמור בזכרון תרועה, ע"ש. והמכוון במלות והרעותם בחצוצרות, על ידי חצוצרות תסבבו שבירת הלבבות ונמיכת הרוח (דעמיטהיגונג פעראורזאכען), וכהוראת ההפעיל, וכן לשון ונזכרתם לפני ה"א לדעתי אין הכוונה בו שהתרועות יעלו זכרוניכם לטובה לפניו ית', כאלו בלעדי התרועות השכחה מצויה אצלו חלילה, אבל טעם ונזכרתם אתם תהיו נפעלים מן התרועות להתעורר בלבבכם לזכור את אשר שכחתם עד הנה, כי עזבתם מללכת בדרכי ה', והאויבים שבאו עליכם הם שלוחי השגחתו ית' להענישכם על שהיו מצותיו כשכוחים מלבבכם, ועתה תתנו לב להיות זכורים ונזהרים לנטות ולפנות מהיום והלאה אל מצותיו. מלת לפני ענינו כאן לדעתי ענין נטיית הרצון ופניית המחשבה (צור ווענדונג, ריכטונג), כמו לפנות בוקר, פנות אל המנחה (אייך צו גאֶטטליכען ריכטונגען עראיננערן); ועד"ז יתבאר גם כן מה שנאמר אח"ז. והיו לכם לזכרון לפני ה"א, ר"ל יזכירו אתכם להיות נטויי הדעת ופנויי המחשבה בכל ענינים אל הש"י. ויותר יתכן אחרי שמצאנו שהדבר אשר יובא אל כח הזכרון מקושר גם באות למ"ד, כמו זכור לעבדך לאברהם ליצחק וליעקב (עקב ט'), זכרה לחסדי דוד (דברי הימים ב ו׳:מ״ב), שבשפלנו זכר לנו (תהילים קל״ו:כ״ג), גם כאן הלמ"ד דלפני יורה על זה, ואין לפני מלת היחס (פאָר) כ"א הוא שם להשגחת הש"י, כמו הסתרת פניך הייתי נבהל, יאר ה' פניו אליך, ר"ל פני ההשגחה, וטעם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה', התרועות יזכירו אתכם בהשגחתו ית' (איהר זאָללט אין עראיננערונג געבראכט ווערדען אן דער פאָרזעהונג דעס), ולא נשים מבטחנו אל הכנות טבעיות והשתדלות בני אדם, כי שוא תשועת אדם, כ"א עזרתנו תמיד מן המושיע העליון המשגיח עלינו, הוא ישלח עזרו מקדש לדכא תחת כפות רגלנו את המתקוממים עלינו; וזה בעצמו המכוון במה שאמר אחר זה והיו לכם לזכרון לפני ה"א (זיא זאָללען אייך דיענען צור עראיננערונג אן דער פאָרזעהונג), שבזמני המועדים שהם העתים שנקבעו אל השמחה, אשר טבע החומר כשיכולכל בענינים המשמחים אותו לצאת מדרך היושר יותר מדאי, ובנקל יוכל האדם לנפול ברשת הטמון לרגליו לשכוח את ה', ככתוב פן תאכל ושבעת ושכחת את ה"א, וכענין וישמן ישרון ויבעט, לכן המציא הוא ית' תרופה לזה, שבעתים כאלה יתקעו בחצוצרות, שהם יזכירו אותנו בהשגחתו העליונה, כי תמיד עיניו ית' עלינו, הרוצה לזכות עמו וצאן מרעיתו, הוא אשר קבע לנו הזמנים האלה, למועדי שמחה, לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו למען נזכה לפניו בכל מעשינו, ולא נתור אחרי שרירות הלב: