הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 26 · פסוק 11

משכני בתוככם. תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו, כמו שיעד קודם העגל, באמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך, כן כתבו המפרשים:

ולא תגעל נפשי אתכם. אין רוחי קצה בכם, כל געלה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר (רש"י). וכתב עליו הרמב"ן לא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקדוש ברוך הוא כי בשמרנו כל המצות ועשותינו רצונו שלא ימאס אותנו בגעול נפשו, וכן בעברינו על בריתו ועשותינו נאצות גדולות אמר לא מאסתים ולא געלתים, ואמר הנביא בשעת הקללה, המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשיך: אבל הענין בזה שיתן משכנו בתוכנו, והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו, ככלי שמגעילין אותה ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים, כי הגעילה פליטה כדברי רש"י מלשון שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל, ואמר נפשי, בדרך נשבע ה"א בנפשו, והנביא אמר בתמיה אם בציון עצמו געלה נפשך שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בני' לבושים בגדים צואים ונגעלים, עד כאן לשון הרמב"ן. אמנם לפי' לא היה צריך להסב מלת נפשו על ה' ב"ה, כי גם נפש האדם רק לתכלית זה שוכנת בקרבו, להיות עומד תמיד על משמרת עבודתו, לכבוש את יצר לבו הרע מנעוריו, בל יתגעל מטנוף התאות, ולא יזוהם מחלאת חמדת הטבעיות, כי לא יתכן להיות משכן ה' בתוך האדם אם מצואת התאוה לא רוחץ ולא טהר לבבו מחלאת החמדה המגונה, ויהיה אם כן המכוון במקרא. ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, אם תגיעו למדרגה זו שאין הנפש השוכנת בקרבכם תצרך להגעיל אתכם עוד ולהפליט מכם טנוף התאות הטבעיות אבל תהיו כבר טהורי לב, אז תהיה משכני בתוככם; ואות וי"ו במלת ולא כטעם מלת אם (ווענן), כמו ואמרתם במה אהבתנו (מלאכי א׳:ב׳), דתרגומו ואם תימרון; ויותר מסתבר לי לפרש מלת תגעל כפשוטו ענין מאוס כמו בגועל נפשך (יחזקאל ט״ז:ה׳), ומלת נפשי ענינו הנפש המתאוה, כי הדם הוא הנפש, והנפש שורה ומתלבש בדם האדם המעוררו לפעולת מעשה, כענין כי תאוה נפשך, נפש כי תחטא, ונכרתו הנפשות, אשר בכל אלה סתם נפש הוא על הכח התאוה שבאדם, וטעם. ולא תגעל נפשי אתכם, התאות הטבעיות לא ישקצו אתכם להיות מזוהם מחלאותם (ווענן דיא בעגיער אייך ניכט בעפלעקקען ווירד), ותזכו להיות טהורי לב ראויים להשראת השכינה בתוככם, והיו"ד במלת נפשי אינו יו"ד הכנוי רק יו"ד היחס (דיא ליסטערנע בעגיערדע):