הכתב והקבלה · שמות · פרק 2 · פסוק 25

וירע אלהים. המקרא סתום כי לא זכר את מי ידע, ואם שב על בני ישראל הנזכר במקרא זה, היה לו לומר וידעם אלהים, וכמה פירושים יש ע"ז בדברי המפרשים, ומהו ענין ידיעה, ונ"ל כי הכרת הבורא ית' הוא ע"י מעשיו הנכבדים, וכל זמן שלא יראה משפטו בעולם ידומה לבני אדם כעומד מרחוק ואינו משגיח על מעללי איש, וכאשר יראה משפטו בארץ שהוא דן אותם לפי דרכיהם, מזה יקחו בני אדם ראי' על שהש"י משגיח על מעשי בני אדם, וכדברי המשורר נודע ה' משפט עשה, ואמר במקום אחר למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה כי הלל רשע על תאות נפשו וגו' אין אלהים כל מזמותיו וגו' יחילו דרכיו בכל עת (תהלים י') יתאמרו כל פועלי און, עמך ה' ידכאו וגו' ויאמרו לא יראו יה (תהלים צ"ד) וזה הענין כלו היה במצרים, התרוממו פועלי און אלה וידכאו בעוני והשתעבדו עם ה' על לא חמס, ויחילו והצליחו בדרכיהם אלה, עשקו וגם גברו חיל, ובזה התהללו הרשעים הללו בראותם מלאת תאות נפשם לאמר אין אלהים, מי ה' אשר אשמע בקלו, לא ידעתי את ה'; אמנם אחרי אשר שם היא ית' את עין השגחתו על עם ישראל הנדכא והנכאב, וענש את מעבידיהם במכות גדולות ונאמנות, אז ע"י המשפט הזה אשר עשה בהם נודע בעולם כי יש אלהים בארץ, ואם הוא מגביה לשבת הוא משפיל לראות גם בארץ להקים מעפר דלי העם ולהרים מאשפות אביוני בני אדם; ומלת וידע הוא פעל סתמי, בלי השקפה מי הוא אשר בא לכלל ידיעה, כמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ויגד ליעקב בנך יוסף בא אליך, שהם פעליים סתמיים בלי השקפה מי האומר מי המגיד; ויש א"כ במקרא זה הודעה כללית בתחלת ספור הפקידה תכליתה וסופה. וטעמו ע"י אשר ראה הוא ית' את בני ישראל, הנה בזה וידע אלהים ר"ל כל אחד ואחד מאנשי העולם בא לכלל דעת שיש אלהים שופט ומשגיח בעולם (מאן ערקאננטע דיא אללגעגענווארט). ועוד יתכן טעם המקרא כי עד הנה עזבו ישראל את השם, הכתוב (יחזקאל כ') וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו, אמנם עתה שמו אל לבם לשוב מדרכיהם הרעים ולדעת את השם, וזהו וירא אלהים את בנ"י וידע אלהים, כלומר ראה את בנ"י כי נתנו לבם לדעת אלהים, וקרוב לזה בתיב"ע וגלי קדמוי ית תיובתא דעבדו. ורגיל הוא בקבוץ לומר בו פעם בלשון רבים לפי חלקיו הנפרדים, ופעם בלשון יחיד לפי המקובץ הכולל, כמו ויחן ישראל, וכן כאן וידע בלשון יחיד: