הכתב והקבלה · בראשית · פרק 37 · פסוק 4

ולא יכלו. יש נמנע מן הדבור מסבת חסרון היכולת והכח, כמו ולא יכול יוסף להתאפק, ולא יכלו אחיו לענות אותו, ויש נמנע מסבת המוסר והמצוה, לא יוכלון המצרים לאכול את העברים, ולא יכלו לעשות את הפסח (בהעלותך), וכאן יש לפרשו באחד משני פנים האלו, אם מסבת מניעת היכולת שמגודל שנאתם אותו היה להם בלתי אפשרי לדבר עמו דבורי שלום, אם מסבת המוסר והמצוה שלא היו רוצים להיות מן הכת הדוברים בפיהם שלום עם רעיהם ורעה בלבבם, וזה דעת רז"ל שהודיענו בזה שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב. ולכונה זו שינו המתרגמים אונקלס ויב"ע לתרגם ולא צבון, להקטין שנאתם, שלא נמנעו מדברי שלום מסבת גודל השנאה רק מסבת רצון נפשם לבל יעברו על חוק המוסר לבלי התקרב אליו בפיהם ובלבם ירחקו ממנו. ויראה שפי' המתרגמים מלת יכלו ענין החפץ ורצון, מן ותכל דוד המלך (שמואל ב י״ג:ל״ט), וכמו שתרגם הירושלמי ויכל א' ביום השביעי וחמד, אשר ממנו אמרו המסדרים האלקיים חמדת ימים אותו קראת; ואף שמסתבר יותר לפרש ולא יכלו לגנותם, מעדות הכתוב עליהם לכו ונהרגהו, מ"מ ניחא להו לרבותינו לפרשו לשבחם, ונ"ל שיצא להן כן ממלת דברו בהתחברות הכנוי אל הפעל, ולא אמר דבר עמו במלת הכנוי בפ"ע, כי הבדל בין זה לזה הוא שבמלת הכנוי יורה על הפרט דוקא, ובהתחברות הכנוי אל הפעל כולל הכל, כמו ואכלתם אותו בחפזון, ממעטין ממלת אותו אותו נאכל בחפזון וגו' (כמבואר בשלח לך בבואכם אל הארץ), ואם היתה כוונת המקרא להודיענו שמסבת גודל השנאה נמנעו מדברי שלום היה ראוי לומר דבר עמו, להורות על הפרטי, ומדאמר דברו יורה ע"כ לכלול שבכל עניניהם היו מתנהגים במדה טובה זו להיות פיהם ולבם שוים תמיד, ומזה סמך גדול למ"ש בויתנכלו אותו להמיתו. ורי"א פי' דברו לשלום, כאשר היה יוסף נותן להם שלום לא יכלו האחים לסבול ולשמוע דבריו, כי אף שהיה מרגיש בשנאתם הוא היה רודף אחר השלום, והיה מקדים להם תמיד שלום, לא יכלו כמו לא אוכל און ועצרה, גבה עינים וגו' אותו לא אוכל, שענינם מניעת היכולת לסבול ולנשוא, וכמו נלאתי כלכל (ירמיהו כ׳:ט׳) וחסרי פ"י עם נחי ע"ו משתתפים לרוב בהוראותיהם: